ברוכים הבאים למאגר שו"ת "שאלות ותשובות" של אתר ממזרח שמש. במאגר זה תוכלו לעיין בשאלות ותשבות של הגולשים, לשאול שאלות ולחפש תשובות רלוונטיות לכם מתוך מאגר החומרים באתר ממזרח שמש.
המסורתי נמנע מדיכוטומיות [של כן או לא מאמין בנסים, כן דתי לא דתי] ומעמדות נחרצות בעניינים אלו.
הזהות המסורתית קשה להגדרה וזה אחד ממאפייניה.
שאלת תוכן האמונה אולי רלבנטית יותר למחזיקים בעמדות הקיצוניות, אך אינן בגדר בעיה בעבור המסורתי.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
לכאורה אין מקום לעמדה מסורתית כלפי החיים. אנו אומרים שהאדם הוא או דתי או לא דתי. אם הוא דתי הוא לא מסורתי; אם הוא לא דתי הוא חילוני וגם אז הוא לא מסורתי. ואכן, לכאורה יש היגיון באמירה הזאת: האדם מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב או אינו מאמין; אם הוא מאמין הוא דתי, ואם אינו מאמין – הוא חילוני. ניסיון תמים להימנע מדיכוטומיה זו על ידי הצבעה על עמדות מטפיזיות לחיים, המכירות באל העומד ביסוד העולם אך לא באל שהתגלה, אינן יכולות לסייע למסורתי בנקודה זו. זאת משום שהמסורתי אינו אומר 'אני מאמין באל במובן אחד שלו אך לא מאמין בו במובן אחר'. יתרה מזאת, אם יישאל, הוא עשוי למצוא את עצמו משיב תשובה דומה לתשובתו של החרדי, ואולי אפילו תשובה דומה לתשובתו של החילוני.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
המסורתי מוותר על האפשרות להגדיר את עצמו בהצהרה על תיאוריה שהוא נאמן לה. הוא לא רואה כל ערך בחשיפה של תיאוריה כזאת. ולא משום שאין הוא עשוי להתייסר בבעיות אמונה או להיקלע למשבר ערכים; אלא מפני שהחיים שלו נעים בדרך אחרת מחייהם של חבריו, הרואים בהגדרה עקבית של עמדתם אידיאל שאין להימנע ממנו.
מאיר בוזגלו, "אידיאולוגיות חינוכיות: נקודות המבט המזרחיות"
המסורתי רואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו. הוא דוחה את הרעיון של כינון עצמי, שהורישה המחשבה הקרטזית לעולם המערבי. לא הכל פתוח לביקורת, ואין הוא מתחיל כלוח חלק שמכונן את עצמו מתוך עצמו. המסורתי רואה את עצמו מסור לעולם של הוריו ומוריו, הוא מקבל מהוריו ומעביר הלאה למשפחתו ותלמידיו. בכך, אין הוא בהכרח מוותר על הרציונאליות, שכן, אין זה הכרחי לקבל את הרעיון שיותר ביקורתי הוא יותר רציונאלי. שכן, גם הביקורת טעונה ביקורת. ואולם, המסורתי אינו יכול להכחיש שהוא מוותר משהו על היותו יצור אוטונומי. כדאי אבל להעיר כי המסורתי אינו מסורתי בגלל שהחינוך שלו גרם לו להיות משועבד לעולם של הוריו, אלא הוא בחר לתת לחינוך שלו מקום של כבוד בחייו.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
הויכוח בין החילוני לבין המאמין אינו ויכוח בין דתי המאמין ש-P (ומקבל עליו את מה שנקבע בו), לבין חילוני שאינו מאמין ש-P. תפיסת העמדות בצורה כזאת מובילה להעמדה דיכוטומית. בקריאה נבונה יותר של מחנות היהודים אנו מגלים את המסורתיים, שלא נוח להכניסם למיטת סדום זו. אצלם בולטת הנאמנות על חשבון האמונה במה שעשוי להיראות כדיווחי ההורים. ואכן, בתיאור זה הדתי יכול לדבר על עצמו כנאמן יותר או כנאמן פחות, וגם החילוני עשוי למצוא את עצמו מתווכח על פירוש הנאמנות הזאת. אם כך, קיים רצף בין החילוני ובין הדתי ולא הפרדה.
מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נרטיב אחר"
המסורתיות היא הנורמטיביות של עולם הערכים של הוריי. נורמטיביות זו אינה פשוטה, ומה שכרוך בה ראוי למחקר פנומנולוגי שאינני יכול להידרש אליו כאן בשלמותו. ראשית אין היא חזרה לעבר ואין היא חיקויו של עבר זה, אלא היא עמדה שרואה את שאלת מחויבותי אל העולם של הוריי כשאלה שיש להידרש אליה. וכי יתרה מזו, מה שנראה להוריי כבעל חשיבות ובעל ערך הוא מטעם זה בלבד, ובשווי הסיבה, חשוב בעיניי יותר מאשר רעיון מתחרה אחר… נשמתה של המסורת היהודית היא בשילוב בין "והגדת לבנך" מצד ההורים ו"כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
באומרי כי היהדות מבוססת על הנאמנות לעולמם של הורי, ועל החינוך שקיבלתי אין כוונתי לומר שזה הנימוק היחיד לכך שאני מקבל עלי להמשיך הלאה את שרשרת היהדות. אין ספק שלכבוד להורים יש כאן מקום חשוב, אבל רגש זה אינו הטעם היחיד לאמונה. ההדגשה של הנאמנות להורים ולזהות חשובה כאשר אדם מבסס את היהדות על האמונה שלו בקיומו של מעמד הר סיני, אך נאמנות זו אינה פועלת בחלל ריק.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
לא נעלם ממני כי יש בכתבי היהדות דברים שקשה לקבל. מי שרגיש לזכויות הנשים ימצא בהם צרימות קשות. היחס לגוי עשוי להרחיק יהודים מהמסורת, ופירושים שניתנו להיות ישראל העם הנבחר הגובלים בגזענות מקשים גם הם על החפצים להשתייך אליה. יפסוק כל אדם כאשר יפסוק – יאמר שהיהדות היא גזענות, יאמר שהדברים אלוהיים ואין לנו זכות לשפוט אותם לפי מוסר האדם, או יאמר כשם שאני אומר, שלמסורת ישראל יש אמצעים לתקן את עצמה. אם התיקון בא מן האמונה הפנימית והעמוקה באמת, הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
… בסופו של דבר אנו נאמנים לאוסף מלים שירשנו מאבותינו, ולא לטענות מסוימות. באמצנו את המילים איננו חייבים להחזיק בדעה שתכליתן היא העברת טענות אמתיות או שקריות בלבד. ייתכן שתחילה כך היה: האמנו בתום-לב בכל סיפור וסיפור שסיפרו לנו אבותינו. אבל מרחב הפירוש של דבריהם, שנקבע דרך אופייה של הנאמנות שלנו אליהם, עשוי להוביל אותנו לפרש את דבריהם כפסוקים המלמדים אותנו את דרכי ההנהגה האלוהית ואת הרצון האלוהי, ולא אירועים קונטינגנטיים אלו או אחרים.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
השאלה המעניינת ביותר בעבור המסורתי היא מהם גבולות הנאמנות. נניח שאדם מחליט לבטא במעשיו כבוד לעולמם של הוריו: היכן הגבול? האם הוא מקבל את כל מה שאמרו לו הוריו? אם כן, האם הוא אדם טוב יותר בעיני עצמו?
שמעון אזולאי, אתר "קולות"
יום הכיפורים הוא יום אשר מבטא את שיאה של נוכחות המרחב הערכי היהודי-דתי, תהא מידת האמת המסתתרת מאחריו אשר תהא. התיאור "יום נורא", על כל ההשתמעויות שלו, הולם אותו להפליא.
אך יש ביום זה רבדים החורגים ממשמעותו הדתית – זהו יום אשר מהווה מבחן עליון למידת ה"רגישות המטאפיסית" של האדם, במקרה זה היהודי אשר אנו מכנים אותו "מסורתי". ביום הכיפורים מתגלה המרחב הערכי הדתי באור חדש, השונה מן הדיכוטומיה הקלאסית של חילוני-דתי. מיהו "מסורתי" זה?
שלומית לוי, חנה לוינסון, אליהוא כ"ץ, יהודים ישראלים: דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000 – ממצאים עיקריים מתוך מחקר עומק שנערך על ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי, פברואר 2002
ביסודו של דבר, ניכרת אצל היהודים בישראל מחויבות לשני קטבים ערכיים: שמירת המסורת, מחד, ושמירה על חופש הבחירה האישי, מאידך. [...] הרוב הגדול של הישראלים מנסים לשלב בין השניים.
דפוסי חייהם, ערכיהם ותפישת הזהות של רוב היהודים-הישראלים משקפים שלל ניסיונות לשמור על הזיקה למסורת היהודית, מחד, ועל חופש בחירה מירבי, מאידך. אי-לכך, קיים מעין קונצנזוס יהודי-ישראלי נרחב למדי, המבטא מחויבות לזהות היהודית, לתרבות היהודית ולהמשך החיים היהודיים, בלי לקבל את ההלכה כמערכת ציוויים מחייבת ובלי להשלים עם כל מה שנתפש ככפייה דתית.
ונטורה רפאל ופיליפוב מיכאל, סקר מרכז גוטמן 2008, המכון הישראלי לדמוקרטיה
סקר מכון גוטמן
על פי ממצאי סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 (נערך במחצית השנייה של חודש ינואר) 51% מהישראלים היהודים רואים בעצמם חילונים, ו-19% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים (ראו תרשים 1). על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007, שם מידת הדתיות של הציבור הישראלי היהודי נמדדת לפי חמש קטגוריות, 7% מהציבור הישראלי היהודי מגדירים את עצמם 'חרדים', 10% 'דתיים', 14% 'מסורתיים דתיים', 25% 'מסורתיים לא דתיים', ו-44% 'לא דתיים / חילונים' (ראו תרשים 2).
מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נראטיב אחר"
המסורתיות האשכנזית נתפרדה לחילוניות, לחרדיות ולרפורמה וקונסרבטיביות. מעברים אל הם ללא ספק פרשיות וציוני דרך בהתהוות העולם היהודי. השינויים שעברה המסורתיות של יוצאי ארצות האסלאם הם ממין שונה. לא רק הקונטקסט המוסלמי-ערבי ולא רק אופן הפגישה עם החיים המודרניים היו ממין שונה, אלא שאלה מתנהלים באווירה שונה לחלוטין. חלק מהותי מאווירה זו הם התוצרים של המסורתיות האשכנזית: המזרחי עומד מול החילון, האורתודוקסיה מול הרפורמה – מה שלא היה בהישג ידה של המסורתיות האשכנזית שייצרה אותם. עבור המסורתי המזרחי בישראל האווירה שונה עוד יותר, כן בעייתיות זו מתנהלת כאשר הוא במדינה ריבונית… הבדל זה גם רלוונטי למעבר מן המסורת הטרום-מודרנית של אבותיו למסורת המודרנית שלו היום.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
לכאורה אין מקום לעמדה מסורתית כלפי החיים. אנו אומרים שהאדם הוא או דתי או לא דתי. אם הוא דתי הוא לא מסורתי; אם הוא לא דתי הוא חילוני וגם אז הוא לא מסורתי. ואכן, לכאורה יש היגיון באמירה הזאת: האדם מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב או אינו מאמין; אם הוא מאמין הוא דתי, ואם אינו מאמין – הוא חילוני. ניסיון תמים להימנע מדיכוטומיה זו על ידי הצבעה על עמדות מטפיזיות לחיים, המכירות באל העומד ביסוד העולם אך לא באל שהתגלה, אינן יכולות לסייע למסורתי בנקודה זו. זאת משום שהמסורתי אינו אומר 'אני מאמין באל במובן אחד שלו אך לא מאמין בו במובן אחר'. יתרה מזאת, אם יישאל, הוא עשוי למצוא את עצמו משיב תשובה דומה לתשובתו של החרדי, ואולי אפילו תשובה דומה לתשובתו של החילוני.
יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: "מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל"
אנו נבקש להציע כאן את האפשרות, שהמסורתיות אינה קורבן של המודרניזציה או תהליך המעכב אותה, כי אם תופעה מודרנית, קרי: ביטוי של התמודדות עם המודרנה. זוהי התמודדות חלופית לאלו הדומיננטיות – הדחייה או ההתאמה (="אקומודציה"). ככזו, ייתכן ויהיה זה נכון יותר לראות את המסורתיות כביטוי נוסף לנוכחותן של "ריבוי מודרניות" ( Multiple Modernities ) – אותה גישה הנולדת מחוסר הנחת שבשיח המודרניזציה, ומדגישה במקומו את קיומם הבו-זמני של מודלים מגוונים של מודרניות, המתקיימים זה לצד זה תוך השפעה הדדית. ה"מודרניזציה" נתפסת בהקשר זה כאחד הביטויים – זה המערבי, שזכה לדומיננטיות – של אותן מודרניות המסורתיות, כפי שאנו נתארה כאן, אינה פרה-מודרנית כלל וכלל. המסורתי הינו מודרני לגמרי במובן זה שהוא מודע למסורתיות שלו. הוא מכיר את החלופות היכרות אינטימית למדי, הוא מודע לביקורת שמותחות חלופות זהותיות אלו על התנהגותו שלו, והוא בוחר (באופן מודע, כפי שהעידו רבים ממרואייננו) בזהות המסורתית, תוך התמודדות עם מערכת צולבת של לחצים הנובעת מבחירה זו. כתוצאה מכך, ישנה שני הבדלים חשובים המבחינים בין המסורתיים בישראל של ימינו, בהם אנחנו דנים כאן, לבין המסורתי ה"קלאסי". ראשית, ההכרה שמה שהינו טבעי עבורו/עבורה עשוי להיות לא-טבעי עבור אחרים. שנית, קבלתה של "עבודת הטקסט" כביטוי הנכון והמדויק של קיום המצוות הדתיות. כך, המסורתי אינו דוחה את "עבודת הטקסט", כי אם בוחר אילו מצוות לקיים ואלו לא לקיים. בחירה זו מושפעת מאוד על ידי המסורת שלתוכה חוּבְרַת המסורתי.
הדימוי המובהק מכל של הפנומנולוגיה – או, אם נרצה, תלכיד ההתנהגויות – המסורתית, דימוי אשר בהקשרה של התרבות הישראלית מצליח לבטא גם את חוסר הנחת מהשילוב בין עולמות הדתיות והחילוניות, הוא זה של היהודים "ההולכים בשבת לבית-הכנסת אך גם נוסעים בו ביום לים, או למשחק כדורגל. מחקרים אתנוגראפיים שונים, כמו גם הראיונות שערכנו, מספקים לנו שורה של עדויות על התנהגות דומה (ובהחלט שאין המדובר ברשימה ממצה): חבישת הכיפה רק בעת התפילה בבית הכנסת או בעת עריכת הקידוש על שולחן השבת, תוך הקפדה מודגשת להסירה לאחר מכן; פקידת בית הכנסת בשבתות והקפדה על קיום קידוש וסעודת שבת משפחתית, תוך הקלה בשמירת מצוות השבת; הקפדה יתרה על הליכה לבית הכנסת בחגים, בייחוד בראש השנה וביום הכיפורים, צום בכיפורים, ושמירת כשרות קפדנית בבית, כולל הפרדה בין שתי מערכות כלים, תוך הקלה בשמירת הכשרות מחוצה לו. אחוז לא מבוטל מקרב המרואיינים שהשתתפו במחקרנו מקפיד מאוד להימנע מעצם הפעולה של הבערת אש בשבת (כך למשל, המעשנים נמנעים מלעשן בשבת) בזמן שהם אינם נמנעים מלעשות פעולות הנחשבות (לשיטת הרבנים) כנגזרות מובהקות של הבערת האש, כמו הדלקת אור או נסיעה במכונית בשבת.
יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל
אנחנו מבינים את המונח "מסורתיות" כמתייחס לאורח חיים המתנהל, לפחות בחלקו, בהתאם למסורת, כלומר, התנהגות הנלמדת מהסביבה הקרובה, בייחוד המשפחה המורחבת. זוהי התנהגות דתית, משום שחלקים רבים ממנה מתייחסים לנושאים בעלי עניין דתי. אחת הדרכים היותר יעילות להבנתו של המונח "מסורתיות" הוא באמצעות הנגדתו לתמונת-המראה שלו, "עבודת הטקסט" ( scripturalism ). [...] אצל המסורתיים, המנהג הוא שמכתיב את ההתנהגות הדתית; אצל "עובדי הטקסט" (=ה"סקריפטורליסטים"), ההתנהגות הדתית הינה פעולה מודעת לעצמה, העומדת בבחינה עצמית מתמדת. בקרב המסורתיים, החיים הדתיים נשלטים על ידי ההרגל ועל ידי מה ש"נראה נכון"; אצל "עובדי הטקסט" החיים הדתיים נשלטים על ידי חוקים. הסמכות בעולמם של המסורתיים מושרשת במנהגים ובבית, בתרבות – היא מועברת באופן מימטי; הסמכות בעולמם של "עובדי הטקסט", לעומת זאת, מושרשת בטקסטים, כפי שמפרשים אותם חכמי הדת (קרי, במקרה היהודי, תלמידי החכמים) וראשי מוסדות החינוך הדתיים הגבוהים (במקרה היהודי אלו הם, כמובן, ראשי הישיבות). בעולמה של הדת המסורתית ובעולמם של המסורתיים, ההבחנה בין ההמונים לאליטה היא קבועה וקשיחה; בעולמה של דת "עבודת הטקסט", על כולם לשאוף להיות מה שוובר כינה "וירטואוזים דתיים".
משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח"
… אצל היהודים [בארצות האסלאם] לא היו הזיקות המשפחתיות והקהילתיות מרכיב משני בלבד לזהותם הדתית. להפך, גורם זה, שמקורו בתכונות החברה המארחת, הגביר את חשיבות השיוך המשפחתי והקהילתי במרכיבי הזהות האישית…
יהודה מאימראן
תיאור החברה היהודית בישראל כחברה דיכוטומית המחולקת באופן קוטבי לדתיים וחילוניים, אינו משקף נכונה את המציאות. תיאור נכון יותר הוא של חברה המורכבת מזהויות יהודיות שונות היוצרות רצף ביחסם אל המסורת היהודית. רובם הגדול של היהודים, לא נמצא בקצוות אלא במרכז והם רואים באופן חיובי קשר משמעותי אל המסורת היהודית. אחת האוכלוסיות החשובות, הממחישה רצף זה, היא האוכלוסייה המסורתית. כ- 35% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כמסורתיים. זוהי קבוצה הלוקחת חלק הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני, המהווה רקמה מחברת בין הקצוות ונמצאת בשיח עם תמונת העולם האידיאולוגית של שני הקצוות. במידה רבה היא מהווה את המרכז של הרצף הזה וממחישה בעצם קיומה את הרב גוניות של הזהויות בחברה היהודית.
משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח", בתוך מחצית האומה – עיונים בתרבות ובמעמד של יוצאי המזרח בישראל, ע. שלמה דשן, אוניברסיטת בר-אילן, ישראל, תשמ"ו, עמ' 107-130
בשנים הראשונות לאחר עלייתם של יהודי המזרח ארצה רווחה הדעה כי יהודים אלה אמנם דתיים, אך דתיות זו נתפסה כחלק ממכלול תכונות של תרבות מסורתית, שלא זכתה להערכה רבה בחברה הותיקה, החילונית והאורתודוקסית כאחת. בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 התמקדו הסוציולוגים במיוחד בתיאוריות המודרניזציה שבדקו תהליכי שינוי חברתיים ותרבותיים, ואף ניסו לזרזם, אך לא גילו עניין בחקר הדת, וספק אם השתתפו אי פעם בתפילה בבית כנסת של עדות המזרח. הם ראו בפעילות שהתקיימה בבית-הכנסת נושא בתחום הפולקלור, שאינו בעל עניין סוציולוגי מרכזי. ואולם, מאז שנות ה-60 גדלה ההתעניינות בחיי הדת של עולי המזרח.
צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364
הסבר אחד, העשוי לסייע בהבנת ההבדלים בין חכמי האורתודוקסיה האירופית לבין חכמי המזרח התיכון, קשור לשוני שבין אירופה לבין חלקים ניכרים מן המזרח התיכון בכל הקשור לקצב המודרניזציה ולבהירות מגמתה. באירופה היה תהליך המודרניזציה הדרגתי, ממושך ומפותל… נראה שעד למהפכה זאת [המהפכה הצרפתית] לא הסיקה ההנהגה הרבנית באירופה שהרבנים וקהילותיהם מצויים בתוככי תמורה היסטורית כיוונית ומכרעת, המשנה באופן מהותי את מעמדה של ההלכה בחיי הציבור היהודי… בעשור הראשון של המאה ה-19 כבר החלה מתגבשת האסכולה האורתודוקסית, אשר מכוח ההיגיון הפנימי שבמאבקה ברפורמה ("החדש אסור מן התורה") הייתה מנועה מתגובה הלכתית גמישה למציאות החדשה.
צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364
אין די [בתנאים סביבתיים] כדי להסביר מדוע נקטו חכמי המזרח התיכון את הגישות שתוארו בספר; העדר לחץ חיצוני אינו יכול להוות הסבר מספק להליכה בדרך פוזיטיווית זו או אחרת.
ברצוני לפנות עתה לעיון בתפיסות אימננטיות של ההלכה ושל התורה… אפשר שתפיסות אלו יש בהן כדי להאיר את עינינו באשר ליסודות פסיקותיהם של חכמי המזרח התיכון בדורות האחרונים… לשיטתם, גדלותה ונצחיותה של התורה מתגלית בפוטנציאל הטמון בה לממש את ערכיה הנעלים באופנים ההולמים את תנאי הזמן והמקום…חכמים אלה הם בעלי מחויבות דתית עמוקה, אולם הם מבחינים בין מחויבות לתורה ולקיום היהודי לבין מחויבות לגיבוש קונקרטי מסוים של ההלכה והמנהג.
עברתי ללמוד בפנימייה בירושלים, שם פגשתי לראשונה בית כנסת מזרחי-חרדי. באנו, אבל לא ממש הרגשנו שייכים. הבגדים, הידע, הדבקות, ואנחנו מה? ג'ינס וטריקו. הזמינו אותנו לסיום מסכת. באנו עם ג'ינס וטריקו ומיד נדבקנו אחורה אל הקיר החיצוני. נכנס מרן, הרב עובדיה יוסף, כל בית הכנסת על הרגליים, והרב, לא יודע איך, מגיע עד אלי, מברך אותי, מחייך ולוחש: "בוא, אתה שב לידי".
חור בגדר
אני עצמי אינני שש להגדיר ולגדר את הקשר שלי עם יהדותי ועם אלוהי, אולם אף על פי כן בפעמים בהם דוחקים אותי לתת תשובה, אני מצהיר על עצמי כמסורתי. קשה מאוד היה לי להגיע להבנה שאני כזה, מסורתי. היהֹ היוּ לי אותן שנים בהן חשתי תחושה של התנצלות מתמדת למול אחרים, הן דתיים והן חילוניים (אם בכלל קיימת הפרדה מוחלטת כזו). כמסורתי חייתי, ואני חי, בין שני העולמות, או נכון יותר לומר, חי את שני העולמות. מה שלא כל כך הסתדר לאחרים – "או שאתה דתי או שאתה לא", "חפיפניק", "אתה לא יודע מה אתה רוצה" – לא נחסכו ממני אמרות כאלו ואחרות, ואני, אני חי ומכבד הן את עולם המסורת הנענה לצווי היהדות והן את העולם החופשי (מעול תורה ומצוות), הנענה גם לחוקי ההומניזם והאופנה. מה לעשות?!
בהגדרה שלי את יהדותי, ולא רק שלי, אני לא משתבץ במסגרות הקיימות- לא חרדי ולא רפורמי ולא חילוני ולא בזרם הדתי לאומי, ובכל זאת אני אדם שהיהדות היא מרכזית בחייו ומכוונת אותם מאוד. אני לא שייך לאף אחת מהמסגרות האלה על אף ואולי בגלל שבכל אחת מהן יש רעיונות, אמונות יסוד וערכים מרכזיים שאני מקבל אותם. אני מזדהה עם המסירות הרבה והנאמנות של החרדים ליהדותם אך לא מסכים עם אופן המימוש של מסירות זו. אני מקבל את רעיון חופש הבחירה, חופש הדעה, הומניזם וכבוד האדם, אך לא חושב שצריך להיות חילוני בשביל להחזיק בהם. להלכה חשיבות מכרעת בעיני לקיום העם היהודי ושימור זהותו, או אפילו שליחותו ובכל זאת אינני מגדיר את עצמי כהלכתי או תורני. ארץ ישראל חשובה לי מאוד, וזה לא הופך אותי לשייך לזרם הציוני-דתי או למה שמתפתח כבר כמה שנים – הזרם החרדי- לאומי.
הבית שלנו תמיד היה בית מסורתי. יש חמסות, יש ברכת הבית, ושומרים על כשרות עם שני סטים נפרדים של כלים. אימא מדליקה נרות בכניסת השבת, ולפעמים אבא והאחים שלי הולכים לבית הכנסת. כשהם חוזרים, כולנו אוכלים ארוחת שבת. אבא עושה קידוש, אנחנו נוטלים ידיים והוא מברך 'המוציא לחם מן הארץ' על החלות. שרים שירי שבת – 'צור משלו', 'אדון עולם', 'עושה שלום במרומיו', 'שבחי ירושלים', כל השירים שמאחדים ומגבשים. אני אוהבת את ארוחות השבת האלה. אין דבר כזה לא להשתתף בהן, זה חוק בל יעבור. כולם יושבים לאכול ביחד, לא משנה אם ישנים, אם עייפים, אם ימות העולם. אם מישהו לא היה רוצה, לא היו דוחקים בו, אבל כולם רוצים, אנחנו אוהבים לעשות את זה. אין קטע של מי בא ומי לא בא, זו מין מסורת שלקחנו על עצמנו. בסוף הארוחה אח שלי ואבא שלי תמיד מברכים ברכת המזון. בדרך כלל בארוחה אנחנו צוחקים, מדברים על השבוע, על מה שהיה. לפעמים יש דברים כאלה מצחיקים, שאח שלי לא מסוגל לברך, ואז אבא שלי ממשיך את הברכה לבד.
אולי הוא [המאבק של יעקב במלאך] מאבק פנימי-רוחני שקורה בתוך נפשו של יעקב, שנצרך כאן להיאבק בשדים שבתוכו ובפחדים שלו, כדי שיוכל להיכנס אל ארץ כנען… ולמלא את התפקיד הנכבד שמוטל עליו: להקים את הבית היהודי הראשון, המשפחה שממנה עתיד להסתעף עם ישראל כולו לדורותיו.
יוסי בנאי
עבורי ועבור המשפחה שגדלתי בה, המסורת היתה לא פחות קדושה מציציות בחוץ, אם לא יותר. כשהאבא של הסבא שלי עלה ב- 1880 לירושלים, לא היו לו בראש חסינות ולא פוליטיקה. מה שהיה לו זה ספר תפילה, וחלום רחוק. האלוהים שלו היה מאד עניו, לא היו לו עיניים גדולות, והוא הסתפק במועט, ובעיקר, לפי עניות דעתי, היתה לו המון סובלנות. וכך, בהמון סובלנות, גדלנו דור אחרי דור.
א. זהותי כמסורתית התעצבה בחיק המשפחה. אני זוכרת שתמיד היה בבית הוריי סיר אוכל נוסף על הכיריים, או אורח נוסף על שולחן השבת או החג. הסיר היה מיועד ל"חברה של אמא", דמות מסתורית שלא הכרנו… יום אחד, ואני בכיתה ו' או ז', אמי הרגישה לא טוב וביקשה ממני ומאחותי לגשת לאותה חברה ולמסור לה את הסיר. צעדנו בציפייה מלאת סקרנות לכתובת שמסרה לנו. הגענו לבית קטן בקצה הרחוב. אישה זקנה פתחה לנו את הדלת. החדר היחידי בו התגוררה עם בתה שהיתה בסביבות גיל חמישים היה צנוע מאד. היו בו שתי מיטות, שולחן וכיסא וארון קטן. האישה הודתה לנו בחום על הסיר ומלמלה: יש לכם אמא צדיקה, אמא צדיקה…
אני יהודיה דתית מסורתית מזרחית. גדלתי בבית מסורתי מזרחי טיפוסי. ינקתי את האמונה התמימה באלוקים יחד עם חלב אימי. הורי שעלו מאיראן חינכו אותי ליהדות מתונה, פתוחה וסובלנית הזורמת עם החיים. השייכות והמחויבות שלי ליהדות ולעם ישראל נובעות קודם כל מההרגשה העמוקה שאני חוליה בשלשלת הדורות ומהכבוד, הנאמנות והאהבה הרבה שאני רוחשת להורי ולאבות אבותיי באיספהן, ורשה וקזבלנקה, ששמרו בקנאות על אמונתם למרות ההשפלות והגזירות הקשות שהיו מנת חלקם.
בשירות המילואים האחרון שלי נהגתי לשבת בבית הכנסת בין תפקיד לתפקיד ולקרוא. עם הספרים שנפלו לידי נמנה סידור שצירף הלכות חשובות הקשורות בתפילה, שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף, הרב דוד יוסף. את תשומת לבי תפסה ההערה הזאת: חובה ליטול ידיים לפני האוכל. אם עני בא לאכול, אסור להגיש לו לאכול כשיודעים שאין הוא נוטל ידיים. אבל אם מדובר בגביר, אפשר לתת לו לאכול בכל מקרה.
בנעורי חשבתי שההורים שלי צבועים. הסתירות הפנימיות בבית הוריי זעקו דרך הסדקים בהגיון הנעורים שלי, לא הבנתי איך שמים פלטה בשבת ובאותה נשימה נוסעים לים, לא הבנתי איך מצד אחד עובדים חודשים כדי להכשיר את הבית ולבער בו את החמץ, ומצד שני לא טורחים לקרוא את החצי השני של ההגדה של פסח (זה שאחרי האוכל). לא הבנתי איך מכבדים את כל החגים, ובכל זאת משתדלים להתחמק ככל האפשר מלהתפלל בבית-הכנסת. ההורים שלי חיו מתוך סתירה פנימית;
