יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן, "מעבר לדיכוטומיה 'דתי-חילוני': המסורתים בישראל"
הדימוי המובהק מכל של הפנומנולוגיה – או, אם נרצה, תלכיד ההתנהגויות – המסורתית, דימוי אשר בהקשרה של התרבות הישראלית מצליח לבטא גם את חוסר הנחת מהשילוב בין עולמות הדתיות והחילוניות, הוא זה של היהודים "ההולכים בשבת לבית-הכנסת אך גם נוסעים בו ביום לים, או למשחק כדורגל. מחקרים אתנוגראפיים שונים, כמו גם הראיונות שערכנו, מספקים לנו שורה של עדויות על התנהגות דומה (ובהחלט שאין המדובר ברשימה ממצה): חבישת הכיפה רק בעת התפילה בבית הכנסת או בעת עריכת הקידוש על שולחן השבת, תוך הקפדה מודגשת להסירה לאחר מכן; פקידת בית הכנסת בשבתות והקפדה על קיום קידוש וסעודת שבת משפחתית, תוך הקלה בשמירת מצוות השבת; הקפדה יתרה על הליכה לבית הכנסת בחגים, בייחוד בראש השנה וביום הכיפורים, צום בכיפורים, ושמירת כשרות קפדנית בבית, כולל הפרדה בין שתי מערכות כלים, תוך הקלה בשמירת הכשרות מחוצה לו. אחוז לא מבוטל מקרב המרואיינים שהשתתפו במחקרנו מקפיד מאוד להימנע מעצם הפעולה של הבערת אש בשבת (כך למשל, המעשנים נמנעים מלעשן בשבת) בזמן שהם אינם נמנעים מלעשות פעולות הנחשבות (לשיטת הרבנים) כנגזרות מובהקות של הבערת האש, כמו הדלקת אור או נסיעה במכונית בשבת.