יצא שנבחרתי לתפקיד יו"ר הנהגת הורי כיתה א' עם שיעור הצבעה של 100% לטובתי, ללא מתחרים. נדמה לי שכתבו על זה פעם שיר, אבל זה היה שיר מחאה על דיקטטורים, ככה שאיני בטוחה שזו דוגמא טובה.

התגובות היו מעורבות. משפחת גרין המורחבת שתמיד יש להם מה לומר על כל דבר, התעלמה תוך פיהוק מזעזע. אמא שלי לעומת זאת, התעטפה בחלוקו של נוסטרדאמוס והביעה שוב ושוב את דאגתה העמוקה ליום שאחרי ההתמוטטות שלי ושהיא מאוד מוטרדת. אה, כן, ממני…ברור.

אבל אני דווקא התלהבתי. עדיין לא הבנתי מה כולל התפקיד, אבל בסרטים זה נראה ממש מגניב, ולאור העובדה שמאז ועדת עיתון בכיתה ה' לא נבחרתי לשום דבר, נשאתי עיני בענווה חדורת מוטיבציה אל העתיד, שם המתינו לנו "מגוון אפשרויות לפעילויות ערך מוסף בעלות אופי חינוכי-ערכי".

ובהתחלה זה באמת היה כך. הכנו תכנית שנתית, חילקנו ערכת ברכות חג לצביעה להורים ומאפינס ביתיים לילדים.

אבל אז זה קרה.

השעה היתה תשע בערב. יצאתי מהמשרד בתום יום עבודה מפרך, כשהטלפון צלצל. על הקו נשות הועד, "צריך להתייעץ", הן אומרות, "כיצד נחלק את מטלות האוכל בין ההורים ביום הגיבוש של שבת"?

בהיתי בטלפון בדממה.

בסרטים אין שאלות כאלו, תוך שעה עומד אירוע נפלא, הפאי בו תמיד מהודק, המשחקים מגניבים והיו"רית תמיד רזה, יפה ומלאת תושיה, ולא רק זה – היא סופר קולית.

אני לא הייתי קולית, אני לא הצלחתי לחלק את הביצים הקשות בין ההורים.

הרגשתי שאני חייבת לתת תשובה! מייד! הרגשתי שאם האמהות היו יכולות להצביע מחדש, לא הייתי נבחרת. "ארבעה הורים, כל אחד תבנית ביצים", שלפתי בלי מחשבה. "בסדר", נשפו האמהות במה נשמע לי כפיכחון מהול בזלזול, "עכשיו מה עושים עם הבורקס"?

בשבת ההיא הכול הסתדר מצוין. כולם הגיעו – ההורים עם הביצים, ההורים עם הבורקס והאמהות שהכינו את התכנית האמנותית התעלו על עצמן.

מאז, מים רבים עברו וגם הרבה פעולות מקסימות ומהנות גם לנו ההורים וגם לילדים שלנו, והאמת, שלפעמים אני לא בטוחה, למי יותר כיף.

אז למה נזכרתי בזה עכשיו?

בגלל הילדים והטקס השנתי של החלפת ארונות חורף-קיץ, שתמיד מאוד אמוציונאלי בשבילי, כי כל שנה אני מגלה כמה הילדים גדלו ואיך כל הבגדים קטנים עליהם ואני מדמיינת איך תיכף הם יעזבו את הבית וישכחו את אמא…יש בי סוג של פולניות, מסתבר.

בכל אופן, העמל הניב מבחר בגדים ונעליים קטני מידות, וגם משחקים, ספרים ועוד פריטים נלווים שמצאתי על הדרך, אותם רציתי להעביר לבני הדודים הצעירים. אלא ששני, ילדת כיתה א שלי, הרימה קול זעקה: 'אמא, את בתור יו"ר הכיתה צריכה לדעת', היא אמרה בתוכחה, 'להם יש מספיק, אני מבקשת לתרום את הדברים לאנשים שזקוקים להם יותר'. 'ועוז בן ה 4 וחצי הוסיף: "ונקנה להם מצרכי מזון", גם לילד יש אג'נדה, מסתבר.

ברור שהסכמתי. מסרתי את הפריטים, בלי הרבה דיבורים, למשפחות מעוטות יכולת ושני התפנתה להמשיך בהרצאה על הצורך בהגברת המודעות למחזור פסולת ועל מדיניות חסכון במים.

זה לא שהילדים החליטו לחתום קבע בסניף Green Peace הקרוב למקום מגורינו, פשוט שמחתי לדעת שאכפת להם מעוד משהו מלבד חייהם הפרטיים, או תכנית הטלויזיה התורנית ותוצאת משחק הסמארטפון החדש. אבל גם שמתי לב שלאורך כל הדרך הם מקפידים לוודא שאנחנו איתם – תוך הבעת מחויבות ורצינות.

והנה העניין, אנשי מקצוע מסבירים שהילדים לומדים בעיקר – מהמעשים שלנו. לא מהמילים. משמע, גם אם נסביר להם השכם וערב על חשיבותה של סבלנות, למשל, בשעת אמת הם יחקו את ההתנהגות הגסה שהפגנו כלפי מישהו אחר. בקיצור, הילדים רוצים פחות מילים ויותר דוגמא אישית.

אבל פה הבעיה, כולנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות אנשים מאושרים וחיוביים. אנחנו עמלים ללא הפסק שלא יחסר להם דבר, שירגישו מוגנים ונאהבים. אנחנו אומרים להם להיות ערכיים, נדיבים לזולת ומועילים בחברה, אלא שמרוב מאמצים אנחנו לא תמיד מספיקים לעשות את הדבר האחד שבאמת צריך – לתת דוגמא אישית.

ואפילו לא נדרש לכך זמן רב או מאמץ. כל פעילות משותפת בשם התרומה והלב, נחשבת  – קניית מצרכי מזון לנזקקים כשהילדים מנדבים מדמי הכיס, יציאה משפחתית לתרום שקית בגדים וצעצועים שהילדים בחרו, התנדבות במגוון פעילויות חברתיות במסגרת הישובית, או הכנת שלטים משותפת והבעת עמדה במחאה החברתית, ואולי אפילו תרימו טלפון ליו"ר הועד הכיתתי ותציעו פעילות שתובילו – יחד עם הילדים, ובעיני הילדים שלכם אתם כמעט נלסון מנדלה, רק הרבה יותר זמינים

בשורה התחתונה – כדי שהילדים שלנו יהפכו להיות המבוגרים שאנחנו מאחלים להם להיות – כדאי שאנחנו נהיה כאלו קודם כל – משם הם כבר ימצאו את הדרך בקלות.

אמר ר' תנחום בן ר' חייא: ביום טובתו של חברך היה עמו בטובה, וביום רעה רְאֵה. אם נזדווג לחבירך יום רעה, רְאֵה היאך לעשות עמו חסד ולהציל אותו ממנו.

כך הייתה אמו של ר' תנחום בן ר' חייא עושה: ביום שהייתה לוקחת לו ליטרא אחת של בשר, לוקחת לו שתיים, אחת לו ואחת לעניים; ביום שהייתה לוקחת לו אגודה אחת של ירק הייתה לוקחת לו שתיים, אחת לו ואחת לעניים. (פסיקתא דרב כהנא, פסקה כח)

אמרו עליו על ר' תנחום בן חנילאי כשהיה לוקח לביתו בשר או ירק, או כל דבר, היה אומר לבני ביתו: "הפרישו לעניים חלקם, שלא לקחתי אלא ליטרא אחת של בשר בשבילי, ולעני חצי ליטרא." שהיה מקיים "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה" (קהלת ז, יד). (מדרש תנחומא, פרשת משפטים, סימן ח)

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

***

החגים הגדולים ראש השנה ופסח שולחים זרוע ארוכה אל בלוטות רגש עדינות במרקם היהודי-ישראלי והופכים את ההתעלמות השנתית משד השאלות לבלתי אפשרית. כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.

כי במציאות המודרנית של שנת 2012 מתגלגלים כדורי קניידלעך שמנמנים על שולחן החג ופוגשים בתבשיל כבש, ונשאלת השאלה "היגור קניידל עם כבש, וחזרת מדמיעת עין, האם לצד חריימה תרבוץ?".

את השאלה הזו בדיוק שאלתי את עצמי כשבגרתי וגיליתי כי המרק עם כדורי קמח המצה המופלאים שאוכלים בביתנו בפסח אינו תבשיל מרוקאי מסורתי אלא מרק עתיק יומין המשוייך למחנה השני. אם כך, מאיפה מכירה סבתי מסעודה (אותה אנחנו מכנים ממה) מרק קניידלעך? ומדוע היא טורחת להכין אותו בכל ערב פסח מאז שאני זוכרת את עצמי.

על מנת לגלות את שורשי הקניידלעך ולהבין כיצד עשו את דרכם אל ליל הסדר שלנו יצאתי לטיול קצר בעבר, דבר לא מאד מקובל במשפחתנו האמוציונלית, אך לבקשתי המיוחדת נדדנו חזרה אל שנות השישים, בואכה עמק יזרעאל.

*

בזמן שגרו סבי וסבתי, הם וחמשת ילדיהם הקטנים במעברה הצמודה לשדות העמק, היה הדחק אורח של קבע. בימים של שמש היו חוצים הילדים את השדה הגדול שהשתרע מביתם ועד לקצה העיר בהליכה מתונה על אחד התלמים ומשתדלים להקפיד ולשמור על מצוות סבי שלא לפלח מעט מפירות השדה כדי להימנע מגזל מיותר. כך שבימים שהיו השדות מלאים התארכו שני הקילומטרים לבית הספר פי כמה.

הדחק כאמור היה, איך לומר, דוחק.

באין פתרון אחר הציעה סבתי את שירותי הבישול המופלאים שלה לכל דורש ולאחר כמה שנים של עבודת פרך בעבודות שונות ומשונות שבכולם כרוך כאב גב ויקיצה בשעות בהן השמש עדיין ישנה מצאה סבתי את משפחת גולדברג. אדון גולדברג היה מהנדס, גברת גולדברג שימשה כרופאה בבית חולים כרמל שבחיפה וסבתי מילאה את תפקידם בזמן שעבדו שעות ארוכות כסוכנת הבית. ניקיון, טיפול בילדים ובישול כמובן, הכל כלול.

היא למדה לבשל את מאכליהם הזרים ומדי פעם הגניבה אל התפריט מנה משלה. משפחת גולדברג התרגלה למנות העגל והכבש שהתפלחו לשולחנם וממה הכירה בזכותם הטבעית של המאכלים הבהירים להיאכל. היא אהבה את משפחת גולדברג ונדמה שמשפחת גולדברג אהבה אותה, אך היא לעולם לא תבין את בקשתם לבשל חמין ביום שלישי. עשר שנים ארוכות הייתה משפחת גולדברג המשפחה האחרת של סבתי במשך שמונה שעות בכל יום. כך חיה מסעודה מהמעברה חיים כפולים שזורים מרק צח, אטריות דקות ועוף לבנבן.

ובבוקר החג, כשהחלטתי לשאול איך לעזאזל התגנב לתפריט האסלי שלנו קניידלעך מפונפן של לבנים הודתה ממה תוך כדי גלגול, שהקניידלעך הם הדרך שלה לזכור את משפחת גולדברג שהייתה טובה אליה פעם, לפני עשרות שנים. איך כשרצו לעבור מן המעברה אל עיירת הפיתוח תל חנן וביקשו לקחת הלוואה הבנק לא אישר, אז אדון גולדברג לקח בשבילה משכנתא והוריד את התשלומים מהמשכורת השבועית שלה.

היא דמעה קצת כשנזכרה בו, באדון גולדברג ולי קפצו לראש כל סיפורי המעברה, עם הצריף הדולף והצפיפות, הדלות והקור והפקידים הלבנים המסרבים של הבנק ודמעות של עצבים טשטשו לי את המצלמה. כשניסיתי לחפור קצת יותר אמרה לי בקול נמוך בערבית המסתורית שלה ש"לא כל קופסא צריך לפתוח ולא כל שאלה צריכה תשובה. לפעמים הכי טוב לעזוב את הדברים בשקט ואם יש סבלנות, הכל מתערבב בבטן".

*

"מרק קליידלה", של ממה מסעודה:

מערבבת קמח מצה, שמן ומים יחד

מוסיפה ביצה אחת או שתיים

ועוד קצת מים

מעבדת היטב את הטיט האפרפר ומוסיפה תבלינים משלה,

אגוז מוסקט ופלפל שחור, מלח וטיפה סוכר והולכת אל הגז.

כאחת הפולניות מכדררת סבתי מסעודה שתזכה לשנים ארוכות של גלגול, את כדורי הקניידעלך

ויוצרת באופן מתמיה עשרות כדורים קטנים וזהים להפליא.

מהקערה אל סיר הפסח הענקי מקפצים להם הקניידלעך, הסיר מכיר היטב את הפרוצדורה משנים קודמות  ומתמלא לאיטו. הכדורים מצידם מתבשלים ומחכים לעבור אל סיר מרק הירקות שהוכן מבעוד מועד. הוא זה שיעניק להם את הטעם הייחודי ואת הצבעוניות לה הם זקוקים כל כך.

*

אוכל בכלל ואוכל של חגים במיוחד מעורר שאלות גדולות של זהות יהודית מהסוג שבמשך רוב ימות השנה אנחנו עושים מאמץ מיוחד לא לשאול. אנחנו משתדלים לא לגעת ובוודאי שלא לנסות לתת תשובות בכדי לא לעורר חס וחלילה פולמוס מהסוג שיביא את הלבנים לידי פיצוץ פנימי או את השחורים לפיצוץ חיצוני.

אז אנחנו לא מדברים על זה, לפחות לא בפומבי. כי זה לא פוליטקלי קורקט יותר לדבר על שחורים ולבנים. בחדרי חדרים זורקים הערות קטנות לאוויר, פה קינטור על הלבן בעבודה, שם יציאה על השחור בלימודים, מדי פעם מתפלקת איזה קללה וזהו, בגדול הכל סבבה. כי כולנו לכאורה כבר מעורבבים ושדים בבקבוקים, בעיקר של עראק הם פאסה, ובלה בלה בלה.

*

אני מכבדת את ממה, מוזגת מרק עם כדורים לקערה גבוהה, זוללת ומנסה לפתח סבלנות ולערבב הכל בבטן. עם האוכל זה בדרך כלל מצליח היטב, בטן מפלדה עם קיבולת גדולה ונכונות לטעום מכל הבא ליד. אבל בגזרת הלב והקופסאות מתקשה קצת להניח לדברים בשקט. כי סבלנות היא הפירמידה שלי, עבודת הפרך שבסופה התקווה לעבור בליבו של ים גדול שכבדרך נס נבקע לשניים.

לפני זמן מה התגלע סכסוך ביני ובין חברה טובה. מבלי להיכנס לפרטי המקרה, למרות שזה כנראה מה שמעניין את רוב האנשים, אני יכול להגיד, שהתנהגות מסוימת שלה הכעיסה אותי. בעקבות התקרית שהעלתה את יחסינו על שרטון, התרופף הקשר בינינו למספר ימים.

לאחר מספר ימים, נעשתה פניה, נשלחה התנצלות, והכל כוסה תחת רגע של שכרות, ואובדן שליטה עצמית. למרות ההתנצלות, וללא שום קשר להיותי בן לעדה המרוקאית הגאה, היה קשה לי לקבל את התירוץ להתנהגות זו. משום מה, דוקא טענת השוגג, היא זו שגרמה לי לדחות את ההתנצלות. משהו בקלות שבה אנשים בוחרים בדרך זו, מעלה אצלי את מפלס החשדנות כלפי אמיתות הטענה, וממילא לדחייתה. למוטרדים, אין מה לדאוג, נשארנו חברים למרות התקרית.

פרשת השבוע שחלף, פרשת "ויקרא".

בהמשך טבעי לסופו של ספר שמות, בו נידון בהרחבה תהליך בניית המשכן, עוברת התורה להתעסקות בעבודה שאמורה להתבצע במשכן. פרשת ויקרא, כמו גם ספר ויקרא כולו, מתעסקת בהקרבת הקורבנות, שעומדות במרכז מלאכת המשכן. הפרשה מפרטת סוגי קורבנות שונים, ואת דרך הקרבתם. כך ניתן למצוא קורבנות שיש להביא בשל חטא שאדם עושה, או קורבנות שמובאים כמנחה. נוסף על אלה, ניתן למצוא קבוצה של קורבנות שמובאים בשל חטא שנעשה בשגגה.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם  וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת."

פרשנים רבים תהו על הצורך בהבאת קורבן, בשל חטא שנעשה בשוגג. הרי בסופו של דבר מדובר בטעות, ולא במעידה מכוונת. אחד מאותם תוהים הוא הרב סולובייצ'יק. לדעתו, הסיבה שאנחנו נדרשים להביא קורבן כדי לכפר על חטאים שנעשו בשגגה, היא משום שאנחנו לא מעריכים נכון את ההתנהגות שלנו. הרב סולובייצ'יק מבין שהנטייה הטבעית שלנו היא לעשות לעצמנו הנחות. בתור שכאלה, אנחנו תמיד נמצא את הפרשנות הנכונה להשתלשלות האירועים, שיוכיחו לעולם כולו, ובכלל זה היושב במרומים, שהכל נעשה בשגגה. לכן, פעמים שאנחנו חושבים שחטאנו בשוגג, אבל בעצם זה היה במזיד. וכדי לכסות את האופציה שאולי אנחנו טועים, אנו נדרשים להביא קורבן גם על חטאים שנעשים בשוגג.

במהלך יום ממוצע של אדם, בהנחה שאתם לא נעולים בחדר מבודד מבוקר עד ערב, אנחנו עושים לא מעט דברים שפוגעים באנשים אחרים. במקרה הטוב, יחסית, אנחנו אפילו לא מודעים להשלכות של המעשים שלנו. במקרה הפחות טוב, אנחנו מודעים לכך, אבל יודעים להסביר בדיוק מדוע לא באמת פגענו, או לספק שלל תירוצים שגרמו לנו להיות, ולו רק לרגע קט, אנשים רעים. כי זה לא שאנחנו כאלה באמת, זו המציאות שגרמה לנו להיות כאלה.

אוטוטו פסח, והמשפחתולוגיה בשיאה. גם אם אין ממש סיבות טובות לכך, כולם מסתכסכים עם כולם, כולם נעלבים מכולם, וכולם מתאכזבים מכולם. אבל אין מה לדאוג, אנחנו בסדר, זה כולם שלא מבינים אותנו, ולא מתנהגים כמו שצריך.

אז רגע לפני שאתם פותחים סכסוכים חדשים וישנים, תשפטו את עצמכם לחומרה. כי גם אם אתם ממש, אבל ממש ממש ממש, בסדר, וגם אם פגעתם זה בטח לא היה בכוונה, תקחו בחשבון שאולי, רק אולי, יש מצב שאתם עושים לעצמכם הנחת סלב. אז תזכרו להקריב קצת מהכבוד העצמי שלכם, על מזבח השלום עם הסובבים אתכם, ולו רק בשל האפשרות שייתכן וטעיתם.

שיהיה לכולנו שבוע של טוב וניקיון כפיים,

בליל הסדר בטרם יחזרו הגברים מבית הכנסת ומתוך תכנון עתידי המכיר בכך שקריאת ההגדה תימשך פלוס מינוס, לנצח, מושיבה סבתי את הילדים והנשים ואת כל מי שהבריז מתפילת החג באלגנטיות לשתות מרק. לא, לא מרק קובה, מרק קניידלעך מרוקאי. כן, יש דבר כזה.

….כך בשקט מתגנבת לה התמודדות עם משטח הדמקה של שולחן החג, הכורך לא פעם שחורים ולבנים יחד בעטיפת מרור אחת שרק חרוסת יכולה להמתיק.  להמשך קריאה

שמתם לב איזה סיפור אהבה הולך פה ברשת ביומיים האחרונים? שמתם לב?
אוהב את האיראנים,או לא אוהב אותם? בעד הפרסים או נגדם?
ואני, לי אין בכלל התלבטות.ברור שאני אוהב את הפרסים.פשוט בגלל שאני אוהב את אבא ואת אמא שלי.ואת סבא וסבתא שלי. להמשך קריאה

כשהייתי ילדה, עוד לפני שילדים התחפשו בתחפושות של דמויות מה"אח הגדול", אחת התחפושות הכי פופולארית היתה של אסתר המלכה: שמלה לבנה, מלמלה, כתר על הראש ושרביט.כשגדלתי משהו בדמות הנוצצת של אסתר החל להיסדק, תהיתי על הפסיביות שלה, כעסתי על המודל הנשי הכל כך כנוע שהיא מייצגת עבורי ובטח שלא הבנתי מה יש בה, בהדסה, שראוי למגילה להיקרא על שמה.אודה ואתוודה, עדיין קשה לי איתה, עם אסתר. הייתי מעדיפה לצייר אותה היום יותר כפוקהונטס, לוחמת חופש אמיצה, מאשר על הדמות עליה חונכתי: מלכה יפה, עדינה וצייתנית. אך התבוננות מעמיקה יותר במגילה מגלה לי כי אסתר מלמדת אותנו שיעור חשוב בסולידריות וזהות. להמשך קריאה לחץ כאן

ארגון "ממזרח שמש" מחפש:

מנחי קבוצות הורים, בעלי אוריינטציה חברתית.

הפעלת הקבוצות בירושלים בשעות הערב.

נא לשלוח קורות חיים לירדנה נחתומי

yardena@mizrach.org.il