מה שהקב"ה בעצמו ציווה אותי איני מצליח לעשות – מאיר בוזגלו
מאיר בוזגלו, המסורתי החדש וההלכה: פנומנולוגיה
בשירות המילואים האחרון שלי נהגתי לשבת בבית הכנסת בין תפקיד לתפקיד ולקרוא. עם הספרים שנפלו לידי נמנה סידור שצירף הלכות חשובות הקשורות בתפילה, שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף, הרב דוד יוסף. את תשומת לבי תפסה ההערה הזאת: חובה ליטול ידיים לפני האוכל. אם עני בא לאכול, אסור להגיש לו לאכול כשיודעים שאין הוא נוטל ידיים. אבל אם מדובר בגביר, אפשר לתת לו לאכול בכל מקרה.
כמו במקרים דומים אחרים, משהו בתוכי נזעק. הרגשתי סתירה עמוקה בין דעתי-שלי, שלפיה זוהי הלכה מוטעית החוטאת לרוח היהדות, ובין הכבוד וההערכה הרבים שאני רוחש למסורת ולהלכה. שלא כמו במקרים דומים אחרים, לא פניתי לתהליכים רפלקסיביים להקהיית הדיסוננס, אלא פניתי החוצה. לאותו בית כנסת נהג לבוא בקביעות יהודי מזרחי כדי להניח תפילין ולתת צדקה לפני ארוחת הצהריים. לפי לבושו, עיסוקו והתנהגותו שייכתי אותו אל מה שנהוג לכנות "היהדות המסורתית".
אמרתי לעצמי: קודם שאיישב את הסתירה, קודם שאיאלץ להכריז על מצב אבוד או קודם שאחליט שבעצם לא תפסתי את עומקה של הפסיקה, כדאי לשאול לדעתו של אותו אדם. ייתכן שהיה בכך דבר-מה לא הוגן, מבט אנתרופולוגי, ואולי גם מתנשא, על "האיש הפשוט", חסר התודעה הפילוסופית. כשקראתי לפניו את ההלכה, ענה לי האיש מיד בפשטות: "מה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ציווה אותי לעשות אני לא מצליח לעשות, ואתה רוצה שאעשה מה שאומר הרב הזה!? תן לו לכתוב מה שהוא רוצה! "