גבולות הנאמנות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.

השאלה המעניינת ביותר בעבור המסורתי היא מהם גבולות הנאמנות. נניח שאדם מחליט לבטא במעשיו כבוד לעולמם של הוריו: היכן הגבול? האם הוא מקבל את כל מה שאמרו לו הוריו? אם כן, האם הוא אדם טוב יותר בעיני עצמו?

המסורתי אינו מחקה את התנהגותם של הוריו. חיקוי זה אינו אפשרי בעבורו, שכן המציאות הסובבת אותו שונה. מעצם העובדה שהערכים הללו מועברים במסירה עולה שהם נתונים לשינוי, לסיגול ולפשרה. אינני מקבל כל מה שאומרים לי, ולא אהיה מסורתי יותר טוב אם אנהג כך. אני נאמן גם לערכים אחרים, ולא רק לערכים של הורי. הכבוד לאמת המדעית, הכבוד לאדם באשר הוא אדם וההכרה בזכויות הנשים הם דוגמאות לערכים כאלה. אני יודע שעולמם של הורי לא הכיר את סכנת הגזענות ואת נפתולי הדיכוי. הורי לא עמדו מעולם מול האפשרות להילחם, וכיוון שלא גדלו על ברכי הדמוקרטיה המערבית, על יתרונותיה ועל חולשותיה, הם אינם מצווים לי מאומה בעניינים האלה.

אך בדברים הללו אין אני רואה את עצמי מורד בהורי. האהבה והכבוד שאני רוחש להם מבוססים כל כך עד שאי ציות להם אינו מעורר בי תחושה של בגידה. להפך. זו תהיה חולשה לחקות את התנהגותם. במסורת יש תבונה. אינני מכיר מסורת שלא ציוותה על בניה את התבוניות, את החוכמה ואת השפיות. כאשר האהבה גדולה האוהב יכול לדעת מתי לא למלא את משאלתה של אהובתו, משום שהוא יודע מה היתה כוונתה, ולא רק מה היו דבריה. ככל שהוא אוהב יותר כך קל לו יותר לעשות זאת. וכך, אם אדם התחנך על הרעיון המערבי "רצח האב", ואם רעיון המהפכה הופך להיות מהפכה לשמה ("עולם ישן עדי היסוד נחריבה!"), הוא פוחד לפרש ולסגל לעצמו את עולמם של הוריו שמא הדבר שהוא פועל למענו אינו אלא התאווה הידועה למרוד. לא זה מצבו של המסורתי.