קיצור תיאור המסורתי

המסורתי נמנע מדיכוטומיות [של כן או לא מאמין בנסים, כן דתי לא דתי] ומעמדות נחרצות בעניינים אלו.

הזהות המסורתית קשה להגדרה וזה אחד ממאפייניה.

שאלת תוכן האמונה אולי רלבנטית יותר למחזיקים בעמדות הקיצוניות, אך אינן בגדר בעיה בעבור המסורתי.

המסורתי מוותר על האפשרות להגדיר את עצמו בהצהרה על תיאוריה שהוא נאמן לה. הוא לא רואה כל ערך בחשיפה של תיאוריה כזאת, ולא משום שהוא אינו עשוי להתייסר בבעיות אמונה או להיקלע למשבר ערכים, אלא משום שהחיים שלו נעים בדרך אחרת מחייהם של חבריו, הרואים בהגדרה עקבית של עמדתם אידיאל שאין להימנע ממנו.

המסורתי רואה בעצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו… המסורתי עשוי לקבל עליו את הברית ואת האמונה במעמד הר סיני, אך לא משום שהוא מאמין להוריו. עמדתו כלפי הוריו היא עמדה של בושה, של אהבה, של כבוד ושל נאמנות.

המסורתי אינו מסורתי משום שחונך לפי ערכים מסוימים. לא מדובר כאן בגרימה סיבתית. האדם הוא מסורתי כאשר הוא מקבל עליו מרצון את הנורמות של עולם הוריו… הצהרת המסורתיות היא יחס אקטיבי לחיים שיש בו ויתור מראש על חומרת הביקורתיות ועל ההגדרה העצמית. אבל יש בכך הגדרה עצמית מסוימת.

המסורתי אינו מחקה את התנהגותם של הוריו. חיקוי זה אינו אפשרי בעבורו, שכן המציאות הסובבת אותו שונה. מעצם העובדה שהערכים הללו מועברים במסירה עולה שהם נתונים לשינוי, לסיגול ולפשרה. אינני מקבל כל מה שאומרים לי, ולא אהיה מסורתי יותר טוב אם אנהג כך. אני נאמן גם לערכים אחרים, ולא רק לערכים של הורי…

אך בדברים הללו אין אני רואה את עצמי מורד בהורי. האהבה והכבוד שאני רוחש להם מבוססים כל כך עד שאי ציות להם אינו מעורר בי תחושה של בגידה. להיפך. זו תהיה חולשה לחקות את התנהגותם. במסורת יש תבונה.

אחת השאלות המטרידות ביותר היא לאלו ערכים להיות נאמן… אף על פי שאני רוצה להיות נאמן, לא ברור כלל לאלו עקרונות עלי להיות נאמן. הנאמנות היא נכונות להיות מסור, אבל לא תמיד ברור מהו זה שעלינו להיות מסורים לו.

המסורתי הולך בעקבות מנהג אבותיו… המסורתי אינו מי שחי רק "על פי הספר". התנהגותו נקבעת על פי מנהג אבותיו…. אך בנקודה זו עלינו לדייק: מצד אחד אין לזהות את המחויבות של המסורתי למנהגים עם ההבנה של המנהג בהלכה, ומצד אחר אין להגדיר את יחסו למנהגי ישראל יחס כלפי תרבות בלבד.

… המסורתי אינו מסורתי משום שהוא נותן פירוש אחר ליחס בין המנהג להלכה. אין לו כל עניין ישיר בפירוש. בהיותו מסורתי, הוא אינו מתעניין ברעיון הפרשנות. הפנייה לפרשנות, שהיא אמצעי מוכר ונפוץ במקומותינו לגישור בין חידוש למסורת, אינה מאמצעי ההתגוננות של המסורתי.

המסורתי מחויב למנהגים, אך אין לו משנה סדורה של המנהג ושל ההלכה… אף שהוא צמוד למנהג, הוא אינו בהכרח סמוך לפירוש הרבני הממסדי של היחס בין ההלכה למנהג. יחליטו הרבנים את אשר יחליטו בעניין זה, הוא יקיים את מה שביכולתו לקיים ואת מה שהכרתו ומחויבותו לעולם של הוריו מובילות אותו לקיים.

ואף על פי כן המסורתי אינו הופך את מסורת הוריו לעניין תרבותי גרידא… המסורתי אינו רואה ביחסו לעולמם של הוריו תרבות. היחס שלו לקב"ה אינו כיחס של היווני לאפרודיטה או לזאוס, ובעבורו סיפורי המקרא על האל אינם נסבים על דמות ספרותית בלבד.

המסורתי יכול בדרך כלל לחיות בשלווה עם החילוני ועם החרדי כאחד. אין הוא נזקק לדיאלוג בין דתיים לחילוניים, ודאי שלא לדיאלוג מלאכותי, משום שבדרך כלל יש לו קרובי משפחה בשני המחנות. לאמתו של דבר, עצם רעיון הדיאלוג בין החרדי לחילוני זר לרוחו של המסורתי, שכן הדיאלוג מניח את הקוטביות ואף מרחיב אותה. המסורתי נע בחופשיות בין המחנות.

מצד אחד אין הוא מזהה את היהדות עם דת ואין הוא נותן יד לרטוריקה ההופכת את החרדי ל"מיעוט דתי"… ומצד אחר אין הוא רואה ביהדותו לאומיות גרידא… בערכים רבים הוא שותף לחילוני, ובערכים רבים אחרים הוא שותף לדתי החרדי… איכות זו של המסורתי מקנה לו מקום של כבוד בציבור הישראלי, שכן עצם קיומם של מסורתיים הוא חוליה מקשרת בין חלקים של עם ישראל שקשה לקשר ביניהם בלעדיו.