עמידה ב"מקום ללא מקום" – שמעון אזולאי

שמעון אזולאי, אתר "קולות"

יום הכיפורים הוא יום אשר מבטא את שיאה של נוכחות המרחב הערכי היהודי-דתי, תהא מידת האמת המסתתרת מאחריו אשר תהא. התיאור "יום נורא", על כל ההשתמעויות שלו, הולם אותו להפליא.

אך יש ביום זה רבדים החורגים ממשמעותו הדתית – זהו יום אשר מהווה מבחן עליון למידת ה"רגישות המטאפיסית" של האדם, במקרה זה היהודי אשר אנו מכנים אותו "מסורתי". ביום הכיפורים מתגלה המרחב הערכי הדתי באור חדש, השונה מן הדיכוטומיה הקלאסית של חילוני-דתי. מיהו "מסורתי" זה?

התשובה המיידית אשר מתייצבת לפני התודעה היא שהמסורתי הוא השמרן, הריאקציונר, האדם החי בעולם האתמול. תיאורים אלו נכונים לאפיון חיצוני של חברה קדומה או של אדם בזמן נתון, אך אינם נכונים לאדם אשר מגדיר את עצמו כ"מסורתי". מרגע הופעתה של הגדרה עצמית או מרגע הפעלת הרפלקסיה של המסורתי, מתרחש תהליך מטאפיסי-ערכי שונה לגמרי. כמובן, אין מדובר באדם המגדיר עצמו בעלמא. אם מישהו מגדיר עצמו כצייר למרות שמעולם לא צייר, הרי שזה חסר מובן. להגדרה חייבת להיות נוכחות ממשית בפעולותיו ועולמו. כאשר אדם מגדיר עצמו כמסורתי, הרי שהוא מכיר ומודע לחברה שאינה כזו; רגלו האחת ניצבת בעולם החורג מן המסורתיות הקלאסית, והוא ניצב בפני הכרעה. את טיבה של הכרעה זו יש לברר, אך יש לה נוכחות ממשית בעולמו. פעם התלוננתי בפני בדווי בסיני על משיכת הזמן המוגזמת של המארחים. תשובתו הייתה: "אתה הרי יודע מה זה זמן של בדווי". ברגע שהוא אמר זאת, ברגע שהוא הפנים זאת, חווית הזמן הקלאסית של הבדווי קיבלה עבורו מעמד חדש לגמרי, וספק אם תשוב להיות כשהייתה. עבור המסורתי היהודי, יום הכיפורים משמש כצומת הכרעה בעל עוצמה בין שני עולמות ערכיים שונים.

אנו רגילים לחשוב בקטגוריות של דתי וחילוני. שני אלו נתפסים כשני ניגודים מוציאים; או שאתה חילוני או שאתה דתי, והשלישי – נמנע. אולם רבים אינם מסוגלים ואינם רוצים להציב עצמם באחד משני קצוות אלו. כתחליף, אנו מנסים לצייר סקאלה דמיונית שבה החילוני והדתי נתפסים כקצותיה, ואנו מבקשים למקם עצמנו על פניה. אולם המוחלטות של הדתי והחילוני אינן מאפשרות זאת, ואנו מוצאים עצמנו בהצטדקויות ממינים שונים, ולעתים בדיסוננס זהותי כבד. זהו, לרוב, מצבם של ה"מסורתיים"…

הדתי הגמור והחילוני הגמור עומדים זה מול זה כתמונת מראה. עבורם יום הכיפורים איננו מצריך הכרעה חדשה. מושגי הטוב והרע בהקשר ליום זה ולאופן ההתנהגות הנדרשים בו ברורים לחלוטין. החילוני איננו חושב ללכת לבית הכנסת או לצום ולהתענות. הדתי איננו חושב מהי כמות הסרטים שכדאי להצטייד בה או איזה בית מלון עדיף השנה. אמנם, ייתכן שהדתי לא יצליח לקיים את כל מצוות החג, ייתכן שהוא אפילו יתפתה לתענוג אסור כזה או אחר. כך גם חילוני – ייתכן שהבילוי הנחשב כטוב והנכון בעיניו יידחה משיקול חדש וייתכן שיתעורר בו צורך להתפייס עם מאן דהו. אך העיקרון המטאפיסי אצל שניהם נשמר: מושגי הטוב והרע הם ברורים לחלוטין. במובן זה הם בעלי רגישות מוסרית. כל ההתפתלויות, הדרמות והדילמות בעולמם הם תוצרים של מימוש או אי-מימוש הטוב והרע, כאשר מצפונם משמש כבוחן עליון. אך מושגי הטוב והרע כשלעצמם קבועים ומקובעים. תוכנם, אגב, איננו רלוונטי, אלא עצם קיבוען.

אולם אצל המסורתי מתרחש תהליך שונה לגמרי. מושגי הטוב והרע שלו אינם ברורים כלל. הוא צריך להכריע האם דרכו של הדתי היא הנכונה או שמא דרכו של החילוני היא הנכונה. יש ברשותו שתי מערכות שונות של טוב ורע והוא צריך להכריע בין שתיהן – במובן זה רגישותו היא רגישות מטאפיסית. הוא ניצב במקום לא ברור המבקש ממנו להגדיר את עצמו מחדש. מדי שנה כאשר מתקרב יום הכיפורים מתרחש אותו תהליך אצל המסורתי; הוא מביט אל היום הנורא ולא יודע עדיין מה תהיה משמעותו עבורו הפעם. העולם הערכי היציב יחסית של ימות החול מתערער, והמסורתי ניצב ב"מקום ללא מקום" החורג מעולמו הערכי הרגיל. מערכת השיקולים הרגילה המסייעת לו בקבלת ההחלטות איננה תקפה כאן, שכן היא מתבססת על מושגים ברורים של טוב ורע. עתה הוא צריך להכריע לגבי עצם מהותם של הטוב והרע.

בכדי שאדם יעמוד ב"מקום ללא מקום" זה צריכים להתקיים מספר תנאים. זכות הראשונים לזיהוי תנאים אלו היא לפילוסוף הצרפתי הגדול בלז פסקל. מאוחר יותר פותחה עמדתו ע"י אחד מאבות הפרגמטיזם – הפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס. התנאי הראשון הוא שמערכות ערכיות שונות, במקרה זה המערכת הדתית ומערכת חילונית כלשהי, יהיו עבורו "אופציות חיות". אופציה חיה פירושו קיומה של מערכת תכנים רדומה אשר עשויה להתעורר ברגע נתון ולהיות דומיננטית בעולמנו הערכי, הרגשי והתבוני. דוגמה מעולם הטלוויזיה: כאשר אנו ניצבים מול ההכרעה מה לצפות בטלוויזיה הרב-ערוצית (או במילים אחרות: מה יהיה אופי הזפזוף שלנו) חלק מן הערוצים הם "אופציה חיה" בעוד אחרים מוצאים ממסגרת זו לחלוטין. החלוקה של הערוצים לפי קטגוריזציה זו מעידה על זהותו ואופיו של האדם (מעתה יש לומר: "אמור לי מהם הערוצים האופציונאליים עבורך, ואומר לך מי אתה"). יש כאלו אשר עבורם ערוצי הספורט אינם חלק מן הזפזוף ולא יכולים להיות; עבור אחרים ערוצי הידע הם מחוץ לתחום. ערוצי השפות (אשר הן ביטוי לתרבות ולא רק עניין לשוני) הם דוגמה מובהקת לנוכחות/אי-נוכחות של אופציה חיה (אגב, הערוצים הארוטיים הם מקרה מעניין הדומה לבעיית המסורתי. בעוד שעבור אנשים מסוימים הערוצים הללו הן אופציה חיה, אך מחוץ לתחום משיקול מוסרי; עבור אחרים הן מחוץ לתחום בכל מובן). עבור המסורתי חייבת המערכת הדתית להיות אופציה חיה אשר עשויה להפוך בכל רגע למרכיב דומיננטי בעולמו. כך גם צריכה להיות מערכת ערכית חילונית כלשהי (מבלי להתעמק כרגע האם 'חילוניות' מהווה מערכת ערכית אחת. הנקודה החשובה היא מידת הניגוד של מערכת/מערכות אלו עם המערכת הדתית).

האופציה החיה מתמזגת הם תנאי הכרחי נוסף בעל חשיבות מכרעת – היותה של ההכרעה ברירה כפויה. ברירה כפויה פירושה הכרעה אשר איננו יכולים להתחמק ממנה. דהיינו, הימנעות מהכרעה פירושה הכרעה לאחת מן האפשרויות שעמדו לפנינו. לחיות, לדוגמה, זו ברירה כפויה. בפני כל אדם ניצבת האפשרות לחיות או לא לחיות. הימנעות מהכרעה במקרה זה פירושה הכרעה לצד אחד – לחיות. להבדיל, הכרעה בדבר צפייה בערוץ כזה או אחר, איננה ברירה כפויה. הימנעות מהכרעה במקרה זה (לכבות את הטלוויזיה ולשמוע מוסיקה) איננה הכרעה לטובת ערוץ כלשהו, אף על פי שלא חסרים צופים אשר עבורם צפייה בטלוויזיה היא סוג של ברירה כפויה.

הרגישות המטאפיסית של המסורתי, אשר מתבטאת בעמידה ב"מקום ללא מקום", מועמדת ביום הכיפורים בפני ברירה כפויה. המקור של הברירה הכפויה הוא אלמנט מהותי המתקיים בחוויה הדתית היהודית והוא קדושת הזמן. ההוגה היהודי אברהם יהושע השל רואה את ייחודיותו ומהותו של יום השבת כיום שמסמן קדושת זמן. בעוד שהחשיבה המיתית הקלאסית נהגה לפאר את מעשי האל ותפארת בריאתו בכינונו של מקום קדוש, מסתיים תהליך הבריאה במקרא בקידושו של זמן – יום השבת. השימוש הראשון במונח הקדושה במקרא מתייחס לזמן ולא למקום, חפץ או אדם. ואם יום שבת מבטא קדושה של זמן, הרי שיום הכיפורים שהוא שבת שבתון, מבטא זאת כפליים. בכלל, היהדות מארגנת עצמה סביב לוח השנה. מושג הקדושה היהודי והדיאלוג של המצוות בין אדם למקום קשורות קשר הדוק למושג הזמן. זו הסיבה שהדיון כאן ממוקד בעיקר במימדים דתיים אלו ולא באספקטים המוסריים הנוגעים למצוות בין אדם לחברו.

נקיפת הזמן וחוסר האפשרות להימלט מכך הופכים את ההכרעה בדבר ערכו של יום הכיפורים לברירה כפויה. אם אמנע מהכרעה בדבר ערכו של יום הכיפורים, הרי שהדבר יתבטא בהכרח בהתנהגות מסוימת התואמת או לא מערכת ערכית מסוימת. האם אמשיך לאכול כרגיל? כמובן שזו תהיה כבר הכרעה. נכון הדבר גם ליום השבת ומועדים נוספים, אם כי בעוצמה שונה. זוהי ייחודה של הברירה הכפויה שמקורה בקידוש זמן, איננו יכולים להתחמק מכך. אנו יכולים לנסות להימנע מכל הכרעה מוסרית, אנו יכולים לנסות ולחיות מבודדים במערה בכדי להימנע מכל הכרעה מוסרית; אך גם שם נהיה חייבים להכריע בדבר ערכו של יום הכיפורים או יום השבת.

הרגישות המטאפיסית של המסורתי מתפרסת על פני הזמן ומוזנת ע"י המועדים שהזמן מציב. היותה של אופציה חיה דתית יהודית הופכת את הימים הקודמים ליום הכיפורים לימים של "מקום ללא מקום" עד לרגע ההכרעה. המסורתי איננו דתי ואיננו חילוני, למרות שהוא נראה לעתים כדתי ולעתים כחילוני. היותו ניצב ב"מקום ללא מקום" הוא ביטוי לזהותו ולעולמו הערכי. זהו מקום החורג ממושג האמת ומן הדרישה לעקביות. "מקום ללא מקום" זה נוכח ברבדים רבים בעולמו הערכי של האדם ואיננו נחלתו הבלעדית של המסורתי. אגב, קיומו של "מקום ללא מקום" איננו עניין פוסט-מודרני או מודרני בלבד (אע"פ שבהקשר הדתי הוא אכן כזה); המבנה הערכי הזה מאפיין את עולמו הערכי של האדם מעצם מהותו.

במחזור התפילה של יום הכיפורים מופיע פיוט נפלא של רבי יהודה הלוי. הפיוט – "ה' נגדך כל תאוותי"- מתאר וידוי בפני האל אשר עיקרו הקושי במימוש הציווי הדתי מול עוצמת התאוות. באחת השורות מבטא ריה"ל, מבלי משים, את הכפילות הערכית שעומדת בפני האדם: "ברחקי ממך מותי בחיי, ואם אדבק בך חיי במותי". המוות והחיים, או נכון יותר, ערך המוות וערך החיים, יכולים להיתפס בשני אופנים מנוגדים לחלוטין. אם בסופו של יום הכיפורים אנו נחתמים לחיים או למוות, ואם ערכם של השניים נמצא בכפילות דיאלקטית מתמדת, הרי שליום הכיפורים ישנם שני מובנים הפוכים לחלוטין הנוכחים בעוצמה ובחיות בעולמו של המסורתי.