הקשרים היסטוריים – משה שוקד
משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח", בתוך מחצית האומה – עיונים בתרבות ובמעמד של יוצאי המזרח בישראל, ע. שלמה דשן, אוניברסיטת בר-אילן, ישראל, תשמ"ו, עמ' 107-130
בשנים הראשונות לאחר עלייתם של יהודי המזרח ארצה רווחה הדעה כי יהודים אלה אמנם דתיים, אך דתיות זו נתפסה כחלק ממכלול תכונות של תרבות מסורתית, שלא זכתה להערכה רבה בחברה הותיקה, החילונית והאורתודוקסית כאחת. בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 התמקדו הסוציולוגים במיוחד בתיאוריות המודרניזציה שבדקו תהליכי שינוי חברתיים ותרבותיים, ואף ניסו לזרזם, אך לא גילו עניין בחקר הדת, וספק אם השתתפו אי פעם בתפילה בבית כנסת של עדות המזרח. הם ראו בפעילות שהתקיימה בבית-הכנסת נושא בתחום הפולקלור, שאינו בעל עניין סוציולוגי מרכזי. ואולם, מאז שנות ה-60 גדלה ההתעניינות בחיי הדת של עולי המזרח.
שלמה דשן, "הדתיות של יוצאי צפון אפריקה וארצות המזרח"
יוצאי תוניסיה ומרוקו נושאים מורשה היסטורית-תרבותית השונה בפרטים חשובים מזו של יהודי אשכנז. בתוניסיה ובמרוקו, ובכלל בארצות האסלאם, לא התפתחה במאות ה-19 והעשרים תסיסה אידיאולוגית מהסוג שריגש את יהדות אירופה. אף בקהילות השסועות ביותר מבחינה מעמדית ודתית בארצות המזרח וצפון אפריקה בסוף המאה ה-19, כגון אלג'יר, קושטא ובגדאד, לא הגיעו מחלוקות חברתיות ודתיות לידי גיבוש אידיאולוגי, מפלגתי ומוסדי, בדומה למה שאירע באירופה. ברוב הקהילות במזרח הוסיפו החיים הדתיים והחברתיים להתנהל על מי מנוחות
ספיחי התנועות החדשות של המאה ה-19, כגון ההשכלה החילונית והתנועה הציונית, אמנם הגיעו למזרח, אך באיחור ובעקבות השפעות אירופאיות, שהיו קשורות לחדירות אימפריאליסטיות כלליות. יצירתיות מודרנית-יהודית, מהסוג שהתרחש בקהילות אשכנז, לא אירעה במזרח. יהדות המזרח הוסיפה בעיקרה לשאת דתיות מסורתית, ותהליך ההתמערבות שעברה היה איטי ומתון.
מאבק נגד נציגי העולם המערבי התנהל רק בקהילות מעטות, כגון בטריפולי בצורה רופפת, ובמידה פחותה עוד יותר ובאיחור בבגדד. ברוב הקהילות בהן פעלה חברת 'כל ישראל חברים' לא היתה התנגדות משמעותית לפעילותה, לא מצד רבנים ולא מצד שומרי מסורת הדיוטות. גדול רבני בגדאד בדורו, ר' עבדאללה סומך, לא התנגד בשנות השמונים של המאה ה-19 שנכדיו ילמדו בבית הספר של כי"ח שנפתח בעירו. עד לשנות החמישים של המאה העשרים כמעט אין למצוא ביהדות המזרח דמות של מנהיג קנאי המודע לאלטרנטיבות דתיות ואידיאולוגיות, והנאבק נמרצות למען עמדה מסורתית… השוני בין התגובות של רבני אשכנז לתגובות של רבני קהילות המזרח לחילוניות ולמודרניזציה, נובע בעיקרו מאופיין של התנועות המודרניות באירופה, לעומת מקבילותיהן בארצות המזרח. בעוד שבאירופה הפעלתנות הנמרצת עוררה תסיסה וריאקציה, במזרח הפעילות של התנועות המודרניות היתה מתונה ולא דרשה תגובה חריפה.
אולם הסבר כללי זה אינו עונה לשאלה, מדוע בתקופה מאוחרת, לקראת אמצע המאה ה-20, לא השתנתה תגובת ראשי הקהילות במזרח לחילוניות ולמודרניזציה? עתה היתה החילוניות בולטת במרבית הקהילות הגדולות. באלג'יריה היו מקרים של נישואי תערובת (עם נוצרים); בעיראק נמשכו לקומוניזם וגם היו המרות דת; ובמצרים גאתה החילוניות. אולם הפסיקות של רבני הקהיות האלו מוסיפות לשאת אופי ענייני ורגוע, דומה לזה של פוסקי אשכנז מלפני עידן המודרניות… רבני מרוקו קיימו בשנות הארבעים והחמישים כנסים שנתיים, בהם דנו בבעיות הדור, בפרט בתחום האישות, ופרסמו 'תקנות', ולא ניכרת בהם תחושה של שבר. בשונה מאשכנז אין כאן ביטוי של איום, פלגנות או הסתגרות, בעת שהקהילה עומדת בפני עידן חדש. נשאלת אפוא השאלה, מההם הגורמים הנוספים להתפתחות הדתית המיוחדת בארצות המזרח?