זיכרונות – רחל אבוחצירה
רחל אבוחצירה
א. זהותי כמסורתית התעצבה בחיק המשפחה. אני זוכרת שתמיד היה בבית הוריי סיר אוכל נוסף על הכיריים, או אורח נוסף על שולחן השבת או החג. הסיר היה מיועד ל"חברה של אמא", דמות מסתורית שלא הכרנו… יום אחד, ואני בכיתה ו' או ז', אמי הרגישה לא טוב וביקשה ממני ומאחותי לגשת לאותה חברה ולמסור לה את הסיר. צעדנו בציפייה מלאת סקרנות לכתובת שמסרה לנו. הגענו לבית קטן בקצה הרחוב. אישה זקנה פתחה לנו את הדלת. החדר היחידי בו התגוררה עם בתה שהיתה בסביבות גיל חמישים היה צנוע מאד. היו בו שתי מיטות, שולחן וכיסא וארון קטן. האישה הודתה לנו בחום על הסיר ומלמלה: יש לכם אמא צדיקה, אמא צדיקה…
האורח הקבוע הנוסף בשבת וחג היה איש ערירי, חולה נפש ובודד, שגר בשכונתנו. יעקב שמו. זכורני שכילדה קצת חששתי ממנו, כי נראה חריג, אחר. אך לאימי, נוכחותו בשולחן השבת, כמעט ללא יוצא דופן, כל שבת, היתה חשובה.
ב. בכל נר שמיני של חנוכה, סעודת המצווה לצדיק רבי דוד בן ברוך, בביתנו, תחת שרביטה של אמי. הארוחה עשירה וחגיגית, הכל מעשה ידיה. הוריי מאמינים כי ראו ניסים רבים וכי זכו להשגחה אישית של הצדיק בחייהם, ומשנת 1977 ועד היום הם מקיימים בביתם את הסעודה. מסורת הנמשכת זה שלושים ואחת שנה. הבית עמוס באורחים – יותר ממאה משתתפים בסעודה, בקולות ובפיוטים המתנגנים ומושרים במשך שעות רבות… והאורחים, אנשים פשוטים לצד רבנים גדולים כמו הרב משאש זצ"ל, רבי חיים עמארה זצ"ל, בעודם בחיים, רבי מאיר אבוחצירה ועוד… ובין המאכלים לפיוטים יושבים יחד ומספרים בהתרגשות בסגולות הצדיק, ואומרים דבר תורה לחג, ושרים…
ג. בהיותי בקורס קצינות חינוך במחווה אלון, הוחלט בשבת סיום הקורס לקיים חגיגה לרגל סיום הקורס.
נקבע כי מיד עם סיום ארוחת הערב תתקיים במגורי הבנות מסיבת פיג'מות ענקית, עם מוזיקה, אוכל … חגיגה אמיתית. הסגל אפילו התיר לנו באותו הלילה לאחר את כיבוי האורות לשעת חצות.
אני שמרתי שבת ובחרתי לא להשתתף בשמחה. מיד עם סיום ארוחת הערב סייעתי בהכנות למסיבה, אבל עם תחילת המסיבה חזרתי לחדרי. ניסיתי לקרא ולהירדם אבל המוסיקה וקולות השמחה לא ממש נתנו לי לישון…
בחופשה מהצבא סיפרתי לאמי על החוויות מסיום הקורס ועל המסיבה שלא הייתי בה.
"ומה, את רוצה לומר לי, שלא השתתפת?" שאלה.
עניתי: "לא, אמא. זה היה בערב שבת והצריך חילול שבת של שמיעת מוזיקה".
השיבה אמי: "פראיירית, אלוהים היה סולח לך. כולה מדובר על שבת אחת"….
ד. כשהכרתי את בן זוגי סיפרתי לאמי שהכרתי בחור נחמד, אבל הוא לא דתי (באותן שנים של חיי חזרתי והצהרתי שלא אתחתן עם בחור לא דתי).
אימי צחקה ושאלה: מה זאת אומרת לא דתי?
עניתי: "לא שומר שבת, לא מקיים מצוות. אבל הוא עניו ביותר, ממפגשי בביתו ראיתי שהוא מכבד את הוריו ובעל לב רחב."
"ולזה את קוראת בחור לא דתי?" שאלה אמי.
אסיים בציטוט מתוך הספר "הדלת" של מגדה סאבו, ספר שאהבתי מאד. הספר מגולל את יחסיהן המורכבים של מגדה ואמרנץ: סופרת צעירה ומנהלת משק הבית שלה. יחסים מפתיעים, קרובים, עמוקים, בין אישה מבריקה העומדת בפני פריצתה הגדולה, לבין אישה זקנה ונוקשה שאינה יכולה להפסיק לעבוד – בביתה של הסופרת ובבתים אחרים. כשמגדה לומדת להכיר את אמרנץ היא אומרת עליה: "אמרנץ נדיבה, טובה, נותנת ביד רחבה, וגם אם היא כופרת באל, הרי במעשיה מכבדת אותו, היא נכונה לכל קרבן. דברים שבשבילי הם חובה לה הם טבעיים ולא משנה שאינה מודעת להם. טוב ליבה טבעי הוא ואילו אני רק חונכתי לכך, ועם הזמן עבדתי על עצמי כדי לאמץ נורמות מוסר מסוימות…" הדלת, מגדה סאבו, הוצ' כתר, עמ' 159.
אמרנץ מזכירה לי את אמי בטבעיות של טוב הלב שלה. שלה ושל אבי. זו דרך החיים שהם יודעים. זה מה ש"נכון" בשבילם לעשות, באופן הכי טבעי. הם נולדו לתוך זה, זו המציאות שהם חיו כל חייהם.
ואני – אני כבר צריכה לעשות מאמץ כדי לשמור את המסורת שקיבלתי מהם. מה אין לי שהיה להם? הטבעיות של טוב הלב של הוריי נעוצה לדעתי לא רק בתכונותיהם האישיות, זו "טבעיות" שנמצאת בתרבות שלהם. היא רחבה, היא מקיפה, יש לה היסטוריה. מנהיגים. ולכן היא מובנת-מאליה – להם. אני הבת שלהם ובו-בזמן גם "הבת" של תרבות שהמובן-מאליו שלה שונה מאד. להיות מסורתית היום, ללכת בדרכם המסורתית של הוריי, דורש ממני להמציא מחדש את הטבעיות שלהם. את המובן-מאליו ההוא.