היחס להורים: מסורתיות כנאמנות – מאיר בוזגלו

מאיר בוזגלו, "אידיאולוגיות חינוכיות: נקודות המבט המזרחיות"

המסורתי רואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו. הוא דוחה את הרעיון של כינון עצמי, שהורישה המחשבה הקרטזית לעולם המערבי. לא הכל פתוח לביקורת, ואין הוא מתחיל כלוח חלק שמכונן את עצמו מתוך עצמו. המסורתי רואה את עצמו מסור לעולם של הוריו ומוריו, הוא מקבל מהוריו ומעביר הלאה למשפחתו ותלמידיו. בכך, אין הוא בהכרח מוותר על הרציונאליות, שכן, אין זה הכרחי לקבל את הרעיון שיותר ביקורתי הוא יותר רציונאלי. שכן, גם הביקורת טעונה ביקורת. ואולם, המסורתי אינו יכול להכחיש שהוא מוותר משהו על היותו יצור אוטונומי. כדאי אבל להעיר כי המסורתי אינו מסורתי בגלל שהחינוך שלו גרם לו להיות משועבד לעולם של הוריו, אלא הוא בחר לתת לחינוך שלו מקום של כבוד בחייו.

נתינת כבוד זו אינה חיקוי מכני של עולם ההורים. המסורת אינה מן האפשר בלי מוסדות של סיגול ופרשנות ערה. הירושה שקיבל מהוריו אינה קובעת סדרת פעולות קשוחה. עצם העובדה שהוריו מסרו לו, והשאירו אותו לבד עם המסורת דורש ממנו עבודת פירוש ועדכון. לאמתו של דבר אין ניגוד בין מסורת לשינוי, אלא ההיפך הוא הנכון: המסורת היא תנאי הכרחי לאפשרות של כל שינוי. אחרת יש סדרת המרות בזו אחר זו ולא שינוי והתפתחות שדורשים גרעין קשיח או שאליו מחויבים.

החיים המודרניים מציבים בפני המסורתי אתגרים שלא עמדו בפני אבותיו. הללו עשויים להיפתר בדרכים שונות על ידי המסורתי, מה שברור הוא שאין הוא מצטרף לקהילה שמקבלת את הפתרון של רב לבעיות אלה. למעשה, הוא מחפש דרכים להגביל את מרחב השאלות ההלכתיות. שאלות כמו להחזיר שטחים או לא, להתגייס לצבא או לא, לסקול באבנים את מי שנוסע בשבת או לא – כל אלו אינן שאלות שהוא רואה ברב מסוים בר סמכא שייתן לו את התשובות. המסורתי אינו בהכרח שומר פחות על מצוות הדת. יש אנשים מסורתיים ששומרים יותר, ויש ששומרים פחות. מה שמייחד את המסורתי הוא הימנעות מרדוקציה של חייו לחיי ההלכה. המסורתי אינו ממרה את פי הרב, אבל בהרבה שאלות אין הוא שואל את הרב, וזאת לא אחת לשביעות רצונו של הרב המסורתי.

הביקורת על מדיניות כור ההיתוך נובעת מהיותו של זה פרויקט רחב ממדים של הפרדת הילדים מהוריהם, ובמקרה של החינוך הממלכתי הפרדה מעולמם של ההורים. המסורתי רואה את עצמו כחוליה בשרשרת של העברות, והציונות והעלייה ארצה שיונקים מצו האבות חרטו על דגלם במקרה של החינוך החילוני הפרדה מעולם ההורים שאחראים לנחשלותם של המזרחים. אין הכרח לראות זאת תוצאה של זדון, שהרי הפגיעה במוסד המשפחה ובקשר בין ילדים להוריהם היתה גם בקרב השכבה שקבעה את המדיניות בארץ. מה גם שהחינוך הממלכתי דתי שמר בכל זאת על עולם ההורים. אף על פי כן, היתה פגיעה בזכותם של ההורים על חינוך ילדיהם. ילדים חונכו באופן שהותיר את הוריהם מאחור, ובמקרים רבים הם התביישו מהוריהם. ואכן, גם במקרה שנשמר משהו מעולמם של ההורים, הרי מקומם של ההורים והיותם דוגמה אישית חיה למסורת הופקע מהם. היהדות הפכה דת של עקרונות ולא דת שמבוססת על מסירה שבה להורים ולחינוך מן הבית תפקיד מכריע.