על הילולות, ספירת העומר וצדיקות יתר-חניאל אלמקייס
בילדותי, נהגתי להתלוות לסבא שלי לחגיגות ההילולא של רבי שמעון בר-יוחאי במירון. בימים ההם, רבים מבני המשפחה היו מעתיקים את מקום מגוריהם למספר ימים למתחם הקבר, כולל המטבח, חדר השינה והסלון. סולידיות, אף פעם לא הייתה הצד החזק של המרוקאים. באחד מביקורנו, פתאום אחד הדודים שלי נעלם למספר שעות. בימי טרום הטלפון הסלולארי, הדבר הוליד דאגה לא קטנה. לאחר מספר שעות, דוד שלי שב, מואר כולו מהחוויה שעברה עליו. במסגרת השוטטות שלו ביער, ניגש אליו אדם, מעוטר בבגדים לבנים ובזקן ארוך ולבן…
לאחר שיחה קצרה, הוא הוביל אותו למעיין נסתר במעמקי היער, שם הוא טבל. את הימים שעוד נותרו לנו בסביבות הקבר, בילה דוד שלי בחיפוש אחר אותו אדם ובחיפוש אחר המעיין, אולם ללא הצלחה. עובדה זו גרמה לו להאמין שנגלה אליו לפחות אחד המלאכים, אם לא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, ורק העצימה את המוארות שלו מהחוויה.
מאז אותה חוויה, הלך דוד שלי והתחזק, עד שנהיה חרדי לתפארת. בכל פעם שפגשתי אותו, גיליתי שהוא אימץ חומרות נוספות. סבא שלי, שלא ממש אוהב קיצוניות, זרם עם הדרך שבה הוא בחר. עד שבאחת הפעמים, דוד שלי הציב דרישה: הוא מוכן לבוא לליל הסדר, בתנאי שתהיה ישיבה נפרדת בין גברים לנשים. בזאת הסתיימה הסבלנות והסובלנות של סבא שלי, והוא פשוט הציע לו לחגוג את החג בביתו שלו.
ימי ספירת העומר, הם ימים, שלפי האמונה הם ימי סכנה. רבים סיפורי הסכנות אשר נקשרו במהלך הדורות לימים אלו. אני כבר לא בטוח אם אלו הסיפורים שהובילו למסקנה שמדובר בימי סכנה, או שאכן אלו הם ימי סכנה, שהובילו לסיפורים. העניין המרכזי שנקשר לימים אלו, הוא מותם של תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו, מה שמהווה את היסוד למנהגי האבלות הנהוגים בימים אלו.
"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת." (יבמות, דף סב', עמוד ב')
עשרים וארבעה אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא. הישג לא רע בשביל מי שהתחיל כרועה צאן. מעבר לכמות, איכות תלמידיו הייתה ידועה למרחוק, והם היו הבסיס לעולם התורני של אותם ימים. הגמרא מספרת, שכל תלמידיו של רבי עקיבא מתו בתקופה שבין פסח לשבועות, וזאת על שום שלא נהגו כבוד זה בזה. במושגי הכבוד של היום, היינו חושבים שהם לא קמו אחד לכבוד השני, או לא דיברו יפה אחד לשני. הגמרא במסכת נדרים מביאה סיפור שמבהיר קצת יותר על איזה כבוד מדובר.
"מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו. נכנס ר' עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו, חיה. אמר לו: רבי, החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים". (נדרים, דף מ', עמוד א')
הגמרא מספרת לנו על אחד מתלמידי רבי עקיבא שהיה חולה. במחלתו, לא היה מי שיסעד אותו. אף אחד מעשרים וארבעה אלף התלמידים, פחות אחד כמובן, לא מצא זמן לבוא ולבקר. לבסוף, רבי עקיבא, החכם שהציב את "ואהבת לרעך כמוך" בבסיס התורה כולה, בא בכבודו ובעצמו לסעוד אותו במחלתו, עד שהבריא. בעוד תלמידיו היו שקועים מעל הראש בליבון סוגיות ברומו של עולם, רבי עקיבא עצר את לימודו, על מנת לסעוד את תלמידו שחלה.
בדרשה ששמעתי מפי הרב מוסאי בדימונה (מביא דבר בשם אומרו, אולי אצליח להביא גאולה לעולם), הוא תמה, מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בתקופה שבין פסח לשבועות? מה יש בתקופה זו, שדווקא בה בחר היושב במרומים לבוא חשבון עם מי שלא יודע כבוד מהו?
מידי שנה אנחנו סופרים בציפייה את הימים מפסח ועד שבועות. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שבעה שבועות. כמו בסרט טוב, כל יום תורם לבניית המתח, עד לרגע השיא – יום מתן תורה. הספירה היא אשר מעצימה את רגע השיא, ובעצם מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. הדרך למתן תורה, עוברת בחיי היומיום. הדרך ליושב במרומים, עוברת בכבוד לכל אדם.
החברה הישראלית היא חברה הישגית. מגיל צעיר מחנכים אותנו לדעת ללמוד, וללמוד כדי לדעת. החיים שלנו הם אוסף של מטרות, שאנחנו מנסים לכבוש ולהשיג מידי יום. בדרך לכיבוש המטרות, אנחנו שוכחים לפעמים שגם לדרך יש משמעות, ועל הדרך, אנחנו גם פוגעים בכל מי ומה שעומדים בדרכנו. לאט אבל בטוח, אנחנו הופכים להיות חברה אכזרית שמקדשת את המטרות, וזונחת את אלו שנשארים מאחור. התנהגות זו חדרה לאט, אבל בעקביות, גם לחברה הדתית. הרצון של כל אחד להיות הדתי הטוב ביותר, הצדיק הגדול ביותר, או אפילו המתפלל הטוב ביותר, גורם לנו, לא פעם, לשכוח הרבה דברים מסביב. ובדיוק בשביל זה יש לנו את ימי העומר.
היושב במרומים מבין את הנטייה לקדושת יתר, שמובילה לפגיעה בכל מה שסובב אותנו. מאז תלמידי רבי עקיבא, שרצונם העז לא לבטל תורה, השכיח מהם את חברם החולה, ועד הדוד שלי, שההארה שלו גרמה לו לעיוורון חלקי, הדת היהודית סיפקה לנו עוד צדיקים רבים בעיני עצמם, שלא מסתכלים לצדדים. בדיוק בשבילם, היושב במרומים מבקש להעביר מסר, שמי שלא יקפיד בכבוד אדם בספירה, בדרך אל היעד, לא יגיע למטרה. מישהו כבר יבוא איתו חשבון בימי העומר.
לג' בעומר זו נקודת בדיקה טובה לחשבון נפש. לא בהתחלת ימי הספירה, אבל גם לא ממש בסוף. כבר עברו מספיק ימים כדי שנוכל לבחון אם ספרנו נכון, אם לא שכחנו מישהו בדרך, אך עם זאת, עדיין יש מספיק זמן לתקן. אז בין מנגל למדורה, בין תפו"א שרוף לפויקה, תזכרו לפתוח את העיניים, להסתכל סביב, ולראות את האנשים הטובים יותר והטובים פחות, שנמצאים על הדרך. ככה נזכה כולנו להגיע ליום השיא, בשיא הכוח.
לג שמח!
חניאל אלמקייס. ירוחם. בוגר תוכנית סטודנטים.