קלקידן מששה- האיש, הראפר והמחאה

החברה הישראלית? עושה הכל כדי להתעלם מהמציאות. התוכנית החדשה בהיסטוריה? מספרת את אותו סיפור על עולים  פסיביים  ומדינה אקטיבית. פתח לתקווה? פתח תקווה- העיר ששאבה השראה מהאפרטהייד.

"כי פרייארים לא מתים הם רק מתחלפים פה

בכור היתוך המזרחים שמחים שאני פה

פעם היו הפנתרים כשהם היו השחורים פה

עכשיו הם נעלמו כי זו מלחמה של האתיו-פי

צדק הוא רק כוכב  see אז איך ניקלט פה?"

1985-נולדתי בכפר קטן ליד גונדר הנקרא ״אוזבה״ בבוקר יום ראשון בשם קלקידן שמשמעותו "ברית". אבי היה פעיל ציוני שכיהן כראש אחד המחוזות באזור גונדר ועסק בפעילות לא חוקית: ריכז יהודים והכין אותם לעלייה לארץ, ארגן דרכונים וזייף מסמכים, עד לרגע שנעצר ונכלא. במהלך שהותו בכלא האתיופי, נולד פקרו( אהבה) אחי הקטן.

1988-כיסופים לארץ ישראל: אבי, קסא מששה, שוחרר מהכלא, לאחר שנפגש איתנו, ברח לישראל מפני השלטונות והגיע לבדו אל מרכז הקליטה בטבריה. במשך שנה חי לבדו, החל בתהליך הקליטה, למד עברית והתמלא בגעגועים למשפחה שנשארה מאחור.

1989- העליה לארץ: אני בן ארבע, אחי הקטן בן שנתיים וחצי. יחד עם שני בנים ובת שהיו לאבי מיחסים קודמים,  עלינו ארצה  והתחלנו חיים חדשים בארץ ישראל. לאחר מלחמת המפרץ עזבנו את הצפון ועברנו להתגורר ביבנה.

1991-משבר זהות: עם הכניסה אל שערי בית הספר, נתבקשתי ע"י מנהלת בית הספר לשנות את שמי. "את השם שלך קשה להגות", כך אמרה לי ובאותו היום הפכתי מקלקידן לאריאל. בתור ילד בן 6 בארץ חדשה לא היו לי הרבה ברירות…

מוסיקה: אני בן 13, הגעתי לגיל מצוות ואז גם פגשתי את אהבת חיי- המוסיקה. דרך כתיבת שירי ראפ, נולדה מחדש זהותי האבודה: קלקידן. המוסיקה איפשרה לי להתחבר מחדש אל הזהות שלי, להשיל מעלי את אריאל ולחזור להיות קלקידן. דרך המוסיקה אני מצליח להעביר את המסר שלי אל החברה. היום אני מבין שקיבלתי מתנה. כשכואב לי, כשאני כועס, כשאני נתקל בעוול, אני מצליח לעשות עם זה משהו דרך המוסיקה. אני לא יודע מה עושה מי שאין לו את הכלי הזה, לפעמים אני מרגיש שההתמודדות פה כ"כ קשה, שאם לא היתה לי המוסיקה הייתי משתגע. בשנת 2008, לאחר סיום שירות צבאי בעזה, הוצאתי את אלבומי הראשון: ״עולם ורוד של שחור״.

מודל לחיקוי: אבא שלי שהאמין באמרה: ״מהו סבלו של אדם יחיד לעומת גאולה של קהילה שלמה״. כיום אבי לא יכול לעבוד  כתוצאה מנכות חלקית שנגרמה לו משהותו בכלא האתיופי.  

טיול שורשים: הגשמת חלום. חזרתי משם עם המון תובנות, אחת מהן, שלמרות הכל- אני ישראלי.

מכללת ספיר: שנה ראשונה בלימודי קולנוע במכללה. אני אוהב ליצור והשילוב של הבעה ווקלית עם הבעה חזותית היא עוד דרך בשבילי להתבטאות ועוד כלי למחאה ולשינוי חברתי.

הפנתרים השחורים: קשה לי כשמזרחים אומרים לי: " אנחנו מבינים את הסיפור שלך, גם אנחנו היינו שם". אוקי, הבנתי, יש נקודות דמיון, אבל זה לא מנחם אותי אלא להיפך.

קו האופק: חשוב לי שנדע לספר את הסיפור לילדים ולנכדים שלנו. לא אותו סיפור מצוקה מסולף של עליה פסיבית מול ממסד אקטיבי ו"פעולות ההצלה", אלא הסיפור של המנהיגים, המשמעותיים, היוזמים ובעלי החזון שהובילו את הקהילה: יונה בבוגלה, פרדה יזזאו, עמנואל תאמרת וכו'…

תקוה: התקווה שלי מגיעה באופן אבסורדי ממדינות ערב .כשאני מביט בהם לאחרונה,מתקוממים,מורדים, קמים ועושים מהפכות, אני מבין שאני חלק ממהפכה שקרבה. אני מביט בנוער והחשש שלי הוא לא מאלה שזועקים, אלא דווקא מהשקטים, הנחמדים.

משפט מכונן: "יתבזו המלעיזים על הגזע השחור,בטיפשותם ובצרות אופקיהם ויחדלו לדבר על נחיתותם הטבעית של אלה שלא דרוש להם דבר מלבד זמן והזדמנות כדי להגיע לפסגת ההצטיינות האנושית." (פרדריק דאגלס)

קלקידן, סטודנט לקולנוע במכללת ספיר משתתף בתוכנית למנהיגות סטודנטים במכללה הפועלת במסגרת "ממזרח שמש" ו"קרן קציר".