מסע אישי בין זהות, בושה ואשמה

כשהייתי נערה בת 14, בקיץ 1997, נסעתי לראשונה לארצות הברית. לא סתם עוד טיול לאמריקה כי אם נסיעה בתפקיד. כן, כן, לאחר שנה מפרכת של מיונים מתישים, נבחרתי לקחת חלק במשלחת של ילדים שמאלניים לתפארת משרד החינוך והחוץ  שיסעו למחנה קיץ אקסקלוסיבי וידברו שלום עם בני דודם מהמזרח התיכון.מה רבה הייתה ההתרגשות בבית משפחת חיים. אחת משלנו נוסעת לייצג את המדינה. בעבור זה זכיתי בשני ג'ינסים ליוויס, שנבחרו בכובד ראש לנסוע איתי ולייצג את העובדה שגם לנו לא חסר שום דבר…מעניינת העובדה שבמחנה שנועד ליצור הידברות עם הצד השני של הסכסוך הישראלי- פלשתיני מצאתי את עצמי מתעסקת הרבה בסכסוך האישי שלי, נקרא לזה הסכסוך הישראלי- משפחתחיימי שלי.

חיש מהר התחברתי עם חבריי למשלחת "הישראלית" וגיליתי ערמה של חבר'ה על הדשא , שהם ילדי פלא, שאנגלית אמריקאית מושלמת מתנגנת מפיהם הודות לבית הספר הבינלאומי שלמדו בו בזמן השליחות של אמא או אבא, ילדים שלהם אמא בעלת קריירה מפוארת, יומן ואוטו, ילדים שגרים בהרצליה, רעננה ותל אביב וכבר היו בארצות הברית מלא פעמים. אבל אני לא פראיירית למקרה שדאגתם, ואת היתרונות היחסיים שלי ידעתי להבליט. "כן, אני הודית. רואים, נכון? אנחנו מדברים אנגלית עם סבתא שלי ואמא שלי מבשלת ממש טעים. בטח שאפשר לבוא לארוחת שישי".

הודות ליכולות ההסתגלות המופלאות שלי התאמצתי לחקות את מה שהיה נראה לי נחמד מהעולם שלהם ולקוות שאולי, הו אולי, משהו מזה ידבק גם באלה, נו, במשפחה שלי. רציתי פתאום שהם יהיו יותר "ישראליים".בדיוק כמו כל המשפחות של החבר'ה. אני לא חושבת שהבנתי מה בדיוק דרשתי בכעס מהם או למה פתאום ביתי, מולדתי אשר אהבתי לא נחשב ישראלי בעיני.

גדלתי להורים טובים ואוהבים בחברת אח ואחות גדולים בעיר אשדוד. בזמן שאבא שלי שירת בגאווה כחובש בגולני, אמא שלי הייתה עסוקה בללדת בן ראשון ולהתגבר על הבושות שבלגדל ילד לבד בגיל 19. במהלך השנתיים הראשונות לחייו של אייל, אחי הבכור, הם הכירו, האהבה פרחה וביחד הפכו למשפחה קטנה שעוזבת את שיכון העולים בראשון לציון ונוסעת לפתוח דף חדש בעיר הנמל. לא הרבה אחר כך נולדה גם קרן ובהפרש לא גדול ויש שיגידו מזערי, נולדתי גם אני.

בין זהר ארגוב, מייק ברנט ודקלון שמענו גם את תמוז, פינק פלויד ופרנק סינטרה, בין איסורים חמורים ללכת לים עם אבא פן נשתזף יותר מדי קיבלנו תזכורות על כך ש: "black is beautiful", בין הרצאות על העובדה שנגיע לאן שנרצה אם רק נלמד היטב, קיבלתי קריצה מאמא ש: "לא יזיק גם להתחתן עם אשכנזי".  אני זוכרת שכשחזרתי הביתה מאותו קיץ ,שהיה הסיפתח לקיצים רבים שבאו אחריו, הרגשתי שאני אחרת או לפחות רוצה להיות.  התביישתי במוסיקה המזרחית שאבא שלי השמיע באוטו בין הקפצה לחברה וממנה, התביישתי שלאמא שלי אין תעודת בגרות, שעושים קידוש בשישי, שאני כהת עור ושיער, התביישתי והתביישתי והתביישתי.

הנורא מכל היה, שאמא ואבא, חכמים שכמוהם, עלו עליי. ומדי פעם בקריצה או חיוך מבין עניין היו מציעים לי לדבר על זה. מה רע לדבר על זה באמת? נשמע פשוט, לא?  "אמא, אבא, תראו זה לא אישי, אבל אני מתביישת בכם. בתכלס, הייתי רוצה שתהיו בדיוק כמו שאתם, רק אחרת. סבבה?".

ולזה אני קוראת "הבושה הכפולה"- להתבייש ולהתבייש בזה. "בושמה" שמעתי פעם מישהו מתאר את הרגש הזה. מאז ועד היום אני רשומה לחוג לריקודי עם סביב מרכיבי הזהות שלי,  פעם משתכנזת, פעם מתמזרחת, פעם אקזוטית ייחודית שמבולבלת ממחמאה מפוקפקת ופעם כושית נעלבת שרוצה להיות שקופה (והרי לבן זה השקוף החדש בהקשר הזה) פעם אשדודית ופעם באר שבעית, פעם סטודנטית ופעם עובדת סוציאלית, פעם נערה בת 14 ופעם אשה בת 27. מנסה לגבש זהות שנוצרה מהמפץ הגדול הזה של תרבויות, סמלים ושפות שמתנקזים לאיזה מרחב לא סימטרי משתנה. אני חושבת איך לסיים את הרצף הזה בשיחה הפנימית שלי על זהויות ולא מצליחה למצוא סגירה ראויה או שורה תחתונה. אולי כי אין לי כרגע, אולי כי אין בכלל ואולי כי עוד מעט מתחיל האח הגדול ואני צופה בזה. צופה ולא מתביישת.

דנה הינה עובדת סוציאלית הלומדת לקראת MA בתחום . עובדת בעמותת "אנוש" ומשתתפת בתוכנית לימ"ון- לימוד, מעשה ונגב  הפועלת במסגרת "ממזרח שמש" ומרכז הצעירים "סטראט אפ" בבאר שבע.