יהודי צפון אפריקה נוהגים לסובב את קערת הפסח מעל ראשי המסובים בזמן אמירת 'הא לחמא עניא'. למנהג זה אין מקור הלכתי. אין הוא מופיע ב'שולחן ערוך' או ברמב"ם, ובכל זאת מקפידים יוצאי צפון אפריקה על קיומו ומעניקים לו מעמד משמעותי בליל הסדר. כל מי שהיה שותף לחוויה של הרכנת הראש מתחת לקערת הסדר יודע שמנהג זה משאיר את רישומו לאורך ימים ושנים אולי יותר מאמירת ההגדה או אכילת המצה.
מנהג סיבוב הקערה מעל ראשי המסובים, כפי שנהוג בקהילות צפון אפריקה: מרוקו, תוניס, לוב ואלג'יר, משתנה מעט מקהילה לקהילה: יש קהילות שבהן נהוג להרים את הקערה ולא לסובב אותה; יש קהילות הנוהגות לסובב מעל כל המסובים יחד; יש כאלה שנוהגות לסובב על כל אחד מן המסובים בנפרד ואפילו על תינוקות שבעריסה; יש הנוהגים שבעלת הבית היא המסובבת ויש שאצלם עורך הסדר הוא המסובב. לעתים מתחילים במילים 'בבהילו יצאנו ממצרים'; ולעתים במילים – 'הא לחמא עניא';
החוויה והחיבור לרגשות המלווים את קיום המנהג יוצרים את הרצון לחפש אחר המקור למנהג ולבחון את הערכים שעליהם הוא נשען. החיפוש הביא לדבריו של הרב רפאל כדיר צבאן (ג'רבא – ישראל, תר"ע (1909) – תשנ"ה (1995) רב העיר נתיבות במשך 40 שנה).
הא לחמא וכולי, מנהג ישראל תורה הוא, שנוהגים לסובב הקערה של הסדר על ראש המסובין כשאומרים פסקא זו.
ואפשר לומר דנתייסד מנהג זה רמז למה שנאמר בגמרא: "אמר לה רבי חייא לביתו [אשתו]: הקדימי לו לחם וכולי. אמרה לו: האם אתה מקלל אותם? אמר לה: גלגל הוא שחוזר בעולם". עיין שם. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנא, עמ' ב)
ועל כן כשרוצה הבעל הבית לקרוא לעניים ולאמר: "כל דכפין ייתי וייכול וכל דצריך וכולי", פן ואולי יאמר כן בפיו ובשפתיו, ולבו בל עמו. על זה אנחנו מחזקים את לבו בזכרון זה של סיבוב הקערה, שיזכור שגלגל הוא שחוזר בעולם, וגם עליו יעבור כְּיָם, ואולי יצטרך לחוג חג הפסח אצל אחרים. (הרב רפאל כדיר צבאן, 'ויגידו למרדכי' – פירוש להגדה של פסח, דפוס צבאן, ג'רבא תש"ו 1945)
כל חיפוש אחר המקור למנהג והערכים שלו הם בבחינת מסע העובר בין תקופות ובין מקורות יהודיים שונים. לימוד דבריו של הרב צבאן מאפשר לנו את המסע במנהג זה. התחנות הן שני פסוקים מחומש דברים ומקור בתלמוד במסכת שבת.
הפסוקים בספר דברים עוסקים במצוות הצדקה. הפסוק הראשון מציג את הפער שבין החלק המעשי של המצווה לבין החלק הנפשי. נתינה פיזית אינה מלווה בהכרח בתחושות של חמלה והבנה למצבו של העני, ולכן לעתים קרובות אדם נותן צדקה מתוך חוסר רצון. לפי הפסוקים, השכר על נתינת הצדקה מובטח רק למי שמתגבר בתוכו על קושי הנתינה.
במסכת שבת דנים חכמים במילים 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', שמשמעותם היא לכאורה, שהמציאות שבה יש עשירים ועניים אינה ניתנת לשינוי. ואולם הם טוענים כי המציאות החברתית היא הקבועה אך לא המצב הסובייקטיבי של האדם. 'גלגל חוזר בעולם', והמצב שבו נמצאים בני האדם הוא זמני – העשיר יכול להפוך לעני והעני יכול להתעשר. גם אם מצבו של האדם לא משתנה בחייו – השינוי עשוי להתרחש על פני מספר דורות. בסופו של דבר, כל אדם עלול להגיע למצב של עוני, ואם לא הוא, אז בנו או נכדו. החכמים מסכימים ש'גלגל חוזר בעולם', אך חלוקים בשאלה אם וכיצד ניתן להשפיע על מהלך הגלגל: ר' אלעזר הקפר אומר שהתפילה יכולה למנוע מהעוני להתגלגל לביתו של האדם; ר' יוסף סובר שחוכמה היא המפתח, ואדם המגיע לדרגת תלמיד חכם יכול לחסום את הידרדרותו לעוני; ור' חייא אומר שהצדקה היא הדרך שבה יכול האדם להתערב במהלך הגלגל ולמנוע את העוני.
המסע שהרב צבאן לוקח אותנו אינו מסתיים בהכרת המקורות אלא בבחירה שהוא עושה מבין הערכים העולים מתוכם. הערך הראשון הוא הצורך להתעלות מעל הפער הקיים בין החלק המעשי של הצדקה לבין המימד הרגשי שלה. פער המתבטא לעיתים בהיעדר רגשות חמלה והבנה למצבו של העני ובעמדה שיפוטית כלפיו. הערך השני הוא צדקה כדרך הנכונה ביותר להשפיע על מהלכו של הגלגל ולהימנע ממצב של עוני. הרב צבאן חותם בקישור המנהג לשני הערכים בהם בחר:הציווי להכניס את העני לתוך הבית פנימה: אין די בכך כדי לבטא את קבלתו המלאה כבן משפחה, וכדי שנוכל לחוש כלפיו את האמפתיה הראויה עלינו לזכור כי 'גלגל סובב בעולם' – כל אחד עלול להיות אי פעם במצב של עוני, ולכל אחד היכולת לקחת אחריות ולהשפיע על הגלגל במעשים ראויים כגון נתינת צדקה. הזכרת העניים בקטע 'הא לחמא עניא' תוך סיבוב הקערה במהלך קריאת ההגדה, מזכירה לנו כי 'הגלגל סובב בעולם' ומעוררת בנו את הכוונה הנדרשת בהכניסנו את העני לביתנו.
מסע זה בנתיביו של מנהג אחד מיני רבים בחג הפסח הוא דוגמא למסעות האחרים המתקיימים בחוברת "והיו לאותות ולמועדים – ערכים חברתיים במנהגי קהילות ישראל בחגים".
המועדים והחגים בלוח השנה היהודי הם בבחינת אותות וסימנים לשנה כולה. הדרך, בה חוגגים, והמשמעות המיוחסת לה מסמנים את החגים כזירה מרכזית של שימור המסורת והעברתה לדור הבנות והבנים. שרשרת החגים עוברת כציר מרכזי דרך מרחבים שונים, בהם נוכחת המסורת: הבית, המשפחה, בית הספר, בית הכנסת, הלימוד, האחריות החברתית ועוד. הסעודות המשפחתיות והתפילות הן אבני היסוד של החגים. לצדן מוסיפים גם המנהגים טעם וריח לחג, והם טובעים בנו את חותמם גם ממרחק של זמן או מקום. המנהגים אינם קישוט חיצוני או סממן פולקלוריסטי; הם ביטויים רגשיים וחווייתיים המעידים על רבדים ערכיים שונים המשוקעים בכל חג. כך מנסח זאת הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון:
תורת האם אינה רק כתוספת לתורת האב, המנהגים והמסורות אינם עוד נדפך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי. התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה. (בניין אב, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה)
לימוד מנהגי החגים ממשיך את המסורת של תוכנית קמ"ח – קהילות מאמינות בחינוך, הפועלת לחיזוק ההורים ואחריותם לחינוך ילדיהם תוך חיבור למסורת ומקורותיה וקריאה ביקורתית של סוגיות חינוכיות-חברתיות מתוך שאיפה לצדק חברתי. מנהגי חגים הם אחד הביטויים העיקרים של החיבור למסורת ולמשפחה. כל מי שגדל בבית מסורתי יכול לתאר בצבעים חיים את המנהגים ההופכים כל חג לחוויה משמעותית. מבט ביקורתי על אודות שימור מנהגי החגים במרחב הציבורי מגלה את ההתאמה לתהליכים נוספים של הדרה וריבוד מעמדי בחברה הישראלית. במנהג, ככלי לחיזוק המרחב הפרטי ולשינוי המרחב הציבורי, ניתן לראות גם דרך לתיקון.