"אין התורה נקנית אלא בחבורה"- איזו חבורה?

"אין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג ע"ב)- אך איזו חבורה? חבורת תלמידי ישיבה? חבורת חברי אקדמיה מהחוג למקרא? או אולי חבורת עובדים ועובדות שבהפסקת הסיגריה הקצרה בין משמרות החליפו בניהם כמה מילות תורה? מיהי אותה "חבורה" שאין התורה נקנית אלא בה?

בתלמוד בבלי, (מסכת תענית, דף כ, עמ' א-ב ) מסופר על ר' אלעזר היוצא מבית המדרש, מבית רבו, לאחר לימוד תורה מעמיק ואינטנסיבי. התלמוד מעיד עליו כי "דעתו היתה גסה עליו" מפני ריבוי לימוד התורה,. ביציאתו מבית המדרש הוא פוגש "מכוער". מיהו אותו מכוער? בידי מי נמצאת התורה? והיכן נמצא ה"כיעור" באמת?

"שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! – אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? – אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל. – אמרו לו: מפני מה? – אמר להם: כך וכך עשה לי. – אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות".

יתכן שהמכוער הוא ה"אחר", או הנחות, או זה שעולמו כל כך שונה משלנו. טענה זו מתחזקת בעיקר לאור העובדה שהכיעור בעיני רבי אלעזר לא מופנה רק כלפי  אותו אדם, אלא כלפי כל הקבוצה שהמכוער מייצג – שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?

המכוער, אשר מבין שר' אלעזר מבושם מלימוד התורה בבית המדרש הסגור (ואולי האליטיסטי?) מנסה ללמד אותו בדרכו שלו, שיוצר האדם המכוער הוא גם יוצר הנהר והתורה ומשיב: לך לאומן שעשאני…

כאן חלה תמורה ראשונית אצל ר' אלעזר והוא מנסה לבקש מחילה פעמיים מהמכוער אולם הוא אינו מסכים.  ר' אלעזר ממשיך לרדוף אחרי המכוער ורק אחרי התערבותם של בני העיר, שאולי נחשבים כמכוערים בעיני ר' אלעזר, אותו "מכוער" מסכים למחול. בתגובה לכך נכנס ר' אלעזר אל בית המדרש, זה שיצא ממנו כשדעתו גסה עליו ומתקן: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

משפט זה מעלה תהיות באשר לשינוי שעבר ר' אלעזר משום שלא ברור אל מי הוא מכוון את מוסר ההשכל של הסיפור: אל עצמו? אל המכוער שלא הסכים למחול לו?

אך אם נניח לר' אלעזר ולתהליך שעבר (או לא), נגלה כי במדרש זה מתגלות שתי "חבורות": האחת בתחילת הסיפור והשנייה בסופו.

רבי אלעזר לומד בתחילה עם רבו, כלומר בחבורה קטנה, מן הסתם חבורה של תלמידי חכמים מצומצמת ואליטיסטית. הלימוד בחבורה המצומצמת הביא את רבי אלעזר ליוהרה ולפגיעה בזולת. ואילו בסופו של הסיפור "נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש" – לפני קהילת העיר כולה. התיקון מתאפשר כאשר התורה נדרשת ונלמדת בציבור – כאן מקומה של הקהילה הוא מרכזי באחריות שהיא מקבלת עליה ללומדי ומלמדי התורה.

אם כך מהו מקור האמירה "אין התורה נקנית אלא בחבורה"? תשובה לשאלה זו אפשר למצוא בדברי הגמרא על הפסוקים בפרשת כי תבוא – וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ- לֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְוֹתָיו וְאֶת-חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (דברים, כז, ט-י) : הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה (מסכת ברכות, דף סג, עמ' ב). הגמרא יוצרת כך קשר בין לימוד תורה בחבורה (הסכת ושמע) לבין "היום הזה נהיית לעם".

ואם אנו עסוקים בשאלת המעשה החברתי והקשר בינו ללימוד, יש לדעת כי הלימוד בחבורה הוא צעד ראשון אל המעשה החברתי. שכן, בשונה מן הלימוד הנשאר בד' אמותיו של הלומד היחיד, הלימוד בחבורה יוצר בסיס שממנו אפשר לצאת לעולם ולפעול לשינוי חברתי. הוא גם סוג של "מעבדה חברתית" שיוצרת את הפלטפורמה הראשונה לשינוי. ולכן זו הדרך שבה התורה "נקנית" (גם במובן התכליתי של המילה) – תורה שעושים ולא רק שלומדים.

בית המדרש שנשאר בכתליו הסגורים, לקבוצות סגורות לא יכול לחולל שינוי. אולם בית מדרש שפותח את שעריו לכל הרוצה ללמוד מתוך צניעות ורצון אמיתי להכיר את האחר ולחיות איתו בהדדיות ובשותפות הוא בית המדרש הראוי בייננו.

מאמר זה לקוח מתוך חוברת "תורה, הלכה, ומנהג. חכמי הספרדים במבחן הדין השכל והזמן"-שיעורים לבתי מדרש, שראתה אור ב"ממזרח שמש" בחודש האחרון.