הגפיטלעפיש של אברהם אבינו

בצעירותי, נהגתי ללכת לבני עקיבא. בימים ההם, עוד לפני שקול האישה הפך להיות ערווה, תנועת הנוער הדתית, היתה מקום של אינטגרציה חברתית, תרבותית ודתית. אחת החוויות שיותר זכורות לי נקראה "שבת אירוח". במסגרת זו, מידי שנה, התקיימה שבת שבה כל חברי הסניף המקומי שמו פעמיהם לעיר אחרת, שם התארחנו אצל חניכי הסניף המקומי. בהמשך אותה שנה, התקיימה שבת גומלין. מבין כל ההתארחויות ההדדיות, זכורה לי אחת במיוחד, אשר התקיימה באחת השכונות הירושלמיות. באותם ימים, הסניף שלנו הורכב בעיקר מיוצאי עדות המזרח, בעוד הסניף המארח היה הנגטיב העדתי שלנו. עבור רובנו, אותה שבת, זכורה כחוויית הגפילטע-פיש הראשונה שלנו, חוויה שעמדה במוקד השיחות בינינו זמן רב לאחר מכן.

כל אחד מאיתנו בחר לחוות את פריצת הדרך הקולינרית שלנו בצורה אחרת. היו שאזרו אומץ, וממש אכלו את הדג המסכן (חלקם אפילו הודו שזה לא היה כזה נורא כמו שמספרים). היו שהתחמקו בתואנות שונות ומשונות, אמינות יותר ואמינות פחות. והיה מישהו שאפילו דאג להאכיל את הכלב המשפחתי, בכדי להעלים את זה מהצלחת שלו. העיקר לא לפגוע במארחים.

פרשת השבוע שחלף, פרשת "וירא".

אברהם, מעבר להיותו אבי האומה העברית, ומקבילתה הערבית, היה גם אבי אבות המארחים. הכנסת אורחים הייתה אצל אברהם משימת חיים. משימה שהוא לא היה מוכן לוותר עליה, גם לא ביום השלישי שלאחר הברית, היום עם הכאבים החזקים ביותר (כך מספרים, ולא מזיכרון אישי). למרות החום הכבד, אברהם יושב בפתח האוהל, ותר אחרי אורחים מזדמנים.

" וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר  אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ"

האורחים, שבעצם היו מלאכים אמיתיים, לא מסרבים להזמנתו של אברהם, ומגיעים להתארח באוהלו. אברהם לא חוסך מאורחיו דבר. חמאה, בקר, לחם ועוגות. הכל טרי, מוכן במקום, ומוגש לשולחן ביד רחבה.

"וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ"

רש"י תוהה, איך ייתכן שהאורחים אכלו. למרות שהבקר הטרי, יחד עם הלחם החם, שזה עתה יצא מהתנור, מעוררים תיאבון, בכל זאת מדובר במלאכי שרת. את הסוגיה פותר רש"י, בזה שהם עשו עצמם כאוכלים, ולא אכלו באמת. רש"י לא מסתפק ביישוב הסוגיה, ואף דואג להוסיף מוסר השכל קטן: "נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג". כי גם להתארח, ממש כמו לארח, צריך לדעת.

החיים מזמנים לנו מפגשים עם אנשים שונים. במרבית המקרים, האנשים שונים מאיתנו, מי יותר ומי פחות, ועם זה צריך להתמודד. ישנם כאלה, שלא משנה את מי הם פוגשים ואיפה, הם חיים לפי הכללים שלהם, ושהעולם יתפוצץ. מבחינתם הם מלאכים מושלמים, ושהעולם יתאים את עצמו אליהם. לדידם, לא יעלה על הדעת שמי שזורם בעורקיו דם מרוקאי, יאכל דג מתוק.

מן העבר השני, ישנם המלאכים האמיתיים, או לפחות את אלה שמבינים שאפשר ללמוד מהם דבר או שניים. אנשים מלאי סובלנות, שמבינים שאין לשנות מן המנהג של המקום, גם אם מדובר על ויתור עצמי. אנשים, שמעדיפים להאכיל את הכלב בדג מתוק עם גזר על הראש, ולא להעליב את המארחים. הסובלנות הזו, היא אשר מאפשרת לנו לחיות בעולם שכולו פרטים וקבוצות שונים כל כך, אלו מאלו.

אז בפעם הבאה שיוצא לכם לפגוש מישהו שנראה קצת שונה מכם, משהו שכנראה הולך לקרות ב-30 השניות הקרובות, תזכרו, שלמרות העולם העשיר שלנו, על כל ערכיו ויתרונותיו, עולם כזה עומד מאחורי כל אדם. אז תזכרו לתת קצת כבוד, כדי שתזכו לקבל קצת בחזרה. אולי ככה באמת יהיה בעולם שלום אמיתי, ולא כזה שמבוסס על חתימה על נייר כלשהו.

חניאל אלמקייס. ירוחם. בוגר תוכנית סטודנטים.