נשים עושות שלום- סרח בת אשר

"ואני עושה שלום": סרח בת אשר מונעת מלחמה- גלית סעדה-אופיר ז"ל (מתוך הספר א-מיתיות)

סרח בת אשר (כשמה במדרש, או שרח בת אשר כשמה במקרא) הייתה אחת מנכדותיו של יעקב.

שמה של סרח מופיע לראשונה בספר בראשית (מו: יז) כאחת מבנות משפחת יעקב שהשתתפה בהגירתה של המשפחה למצרים. אזכור שמה במקביל לשמות בניו של אשר מרמז על חשיבותה ועל משקלה הסגולי יוצא הדופן לא רק במשפחת יעקב, אלא אף בכינונה של הקהילה העברית במצרים ולאחר מכן. מקובל לחשוב שבעקבות זאת זכתה סרח לחיי נצח. אריכות ימיה של סרח מאפשרת לה להיות עדה לאירועים היסטוריים בחיי הקהילה העברית ולקחת בהם חלק חשוב .

במסגרת תיאור קורותיהם של דוד ומלכותו מופיעה בספר שמואל ב' (פרק כ) התייחסות לניסיון שעשתה קבוצת מורדים ובראשם שבע בן בכרי למרוד בו ולהדיחו מכס השלטון. במנוסתם מפני אנשי דוד המורדים מתבצרים בעיר אבל בית מעכה שבגליל העליון. צבאו של דוד, ובראשו יואב בן צרויה, מתמקם מחוץ לעיר ומתכונן להפיל את החומה ולתקוף את תושביה. בעת ההכנות נגלית אישה, שהכתוב מתייחס אליה כאל "אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר" (שמואל ב', כ: טז), ומבקשת שיואב יקרב אליה ויאזין לדבריה. כשמגיע יואב אומרת לו האישה: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'" (פסוק יט). יואב משיב כי הוא אינו מעוניין להשמיד את העיר, אלא ללכוד את שבע, ומבטיח כי קבלת המורד משמעה ביטול הלחימה. בתגובה מצליחה "אישה חכמה" לשכנע את תושבי העיר להסגיר את שבע, והאירוע מסתיים בהשלכת ראשו מבעד לחומת העיר אל עבר יואב. יתר בני העיר ניצלים.

הקושיות המרכזיות העולות מקטע זה הן מיהי אותה "אישה חכמה" ומנין יכולתה להשפיע על שר צבא המלך, שהיה ידוע באלימותו, להגיע בסמוך אליה, לשמוע את דבריה, לנהל עמה משא ומתן, לשכנע את תושבי העיר להתפשר עמו, ובסופו של דבר למנוע הרג והרס של חיים. המדרש (אגדת בראשית פרק כב) מספק מענה לקושיית זהותה של האישה וגורס כי זוהי סרח. שמה של סרח, שנודע ברבים אף בתקופתו של דוד כנכדתו של יעקב וכבת אלמוות, אִפשר במידה רבה ניהול של דיאלוג למען עשיית שלום וסיום הסכסוך, כמו שהמשיכה לקרוא ליואב: "עמוד במקומך ואני עושה שלום" (אגדת בראשית פרק כב).

קריאה זו אל שר הצבא לעמוד במקומו בשל הרצון לעשות שלום מייצר פוטנציאל של מרחב הגותי שאפשר לעסוק בו לא רק בדמותה של סרח ובאופייה, אלא אף בסוגיות רחבות יותר שבמרכזן הקשר שבין מגדר לקונפליקט, וליתר דיוק הקשר שבין שיח ופרקטיקות של שלום ובין המין הנשי. באופן זה השכנת שלום על ידי נשים משקפת את הקשר בין מקומן החברתי-פוליטי ומקומו של עולם הרגש שלהן ובין רצונן לכונן מציאות חיים אחרת, טובה יותר.

בניגוד לדפוס המחשבה המקובל בציבור הרחב שמלחמה דורשת התארגנות פעילה, ואילו שלום הוא מצב הפוך, המתקיים מאליו בעתות של היעדר מימוש מעשי אלימות, האירוע המוזכר בשמואל ב' ממחיש כי המשך קיומה של קהילה והיתכנות של מציאות חברתית לא אלימה הם תוצר של עשייה והתכוונות אנושית, ואינם הריק המופיע בהיעדר מלחמה וקונפליקט. כך, בדומה למלחמה, גם השלום מקורו בסדרה של פעולות אקטיביות, פומביות ואין-סופיות של פרטים וקבוצות הרואים לנגד עיניהם קיום של קולקטיב שאינו מבסס את קיומו על אלימות והרג. אין זה מקרה שאת האסטרטגיה של סיום הקונפליקט באמצעות דיאלוג ועשיית שלום, כמו שזו מופיעה במדרש על סרח, לא הציע אחד הגברים שהשתתף בניהול החיים החברתיים, הדתיים והצבאיים של הקהילה, אלא דווקא אישה. אין ספק שהעובדה שהאישה היא שהעלתה את האפשרות לעשיית שלום ולקחה עליה את אחריות למימושו של הרעיון עד סיומו המוצלח של המשבר קשור לעולם החיים של הנשים הן במצב של מלחמה והן במצב של שלום, ובמידה רבה נובעת ממנו.

תפיסת העולם המיליטריסטית מקדשת ערכים צבאיים שבמרכזם שימוש בכוחות מזוינים במטרה להבטיח סדר חברתי שהקבוצה השלטת רואה בו את הסדר הראוי. אף שהגברים הם שמייצרים ומנהלים תפיסת עולם זו, והיא שמעניקה להם לגיטימציה להמשך קיומה של מציאות פטריארכלית, נשים רבות מאמצות אותה בדרגות שונות של עוצמה ומאפשרות את קיומה. אימוץ ופיתוח של תפיסת העולם המיליטריסטית קלה יותר לנשים שהן חלק מן האליטה וזוכות לתגמולים והטבות מקיומו של סדר חברתי זה. כך, אף שמלחמה היא רעה לכל אוכלוסייה המשתתפת בה, לקבוצת מיעוט, ובכלל זה לנשים, היא מאפשרת לצבור עוצמה שלטונית, צבאית וכלכלית, וכן לחזק את הרציונל שיאפשר את המשך נחיצותה של האליטה.

המקרה המופיע בספר שמואל ב' הוא דוגמה להבניה מוצלחת של מציאות המאתגרת את תפיסת העולם המיליטריסטית ומונעת מלחמה. הספר אינו מספק מידע על האישה מלבד כאמור היותה "אישה חכמה". המדרש לעומת זאת מציג דמות זאת כסרח ומזכיר את יוקרתה החברתית שמקורה במוצאה המשפחתי ובפועלה יוצא הדופן במשך הדורות. כך שאף שאין כל התייחסות לסוגיה אם מילאה תפקיד שלטוני, דתי או חברתי כלשהו בחיי הקהילה באבל בית מעכה, אין ספק שיוקרתה החברתית אפשרה לה לפעול בפומבי וסייעה לה לשאת ולתת עם עם יואב. בדומה למקרים אחרים שבהם המקום הספי של הפרט ועולם הרגש והתוכן הדואלי ורווי הסתירות הנלווה למיקום זה מאפשרים לו לגבש שיח ופרקטיקות חלופיות לאלה ההגמוניות, כך גם במקרה זה. סרח, כדמות ספית – מצד אחד אישה בעולם שגברים מנהלים, ומן הצד האחר בעלת יוקרה משפחתית ואישית – משמיעה קול חלופי לזה המיליטריסטי.

במציאות העכשווית שיח נשי א-מיליטריסטי בזירה הציבורית וקיום של דיאלוג למניעת מלחמה מוגדרים מעשה פמיניסטי. בין שמעשה פמיניסטי זה קשור ליכולתן של נשים להעניק חיים ולהגן עליהם, ובין שמקורו במכלול החוויות שהן צוברות מהיותן קבוצה מוחלשת, זהו מעשה פוליטי חתרני. אף שעשיית השלום של סרח מוצגת כמעשה אמיץ של אישה יחידה, זרמים עכשוויים בשיח הפמיניסטי מעלים על נס את כינונן של קואליציות נשים מקבוצות חברתיות שונות הפועלות יחד למען עשיית שלום. כך אפשר לא רק לאתגר את תפיסת העולם המיליטריסטית, אלא אפילו להציג חלופה לניסיונות הדומיננטיים להשכין שלום באמצעות פיתוח של ארגז כלים תקשורתי חדש, אחר ומגוון.

סוף דבר: קידוש החיים של סרח

מסורות שבעל פה שצמחו בקהילות יהודיות טרם ההגירה לישראל מתייחסות אף הן לקידוש החיים של סרח ולהיותה בת אלמוות. במסורות אלה היא נגלית במקומות שונים בעולם ונעלמת בפתאומיות לאחר מכן. כך לדוגמה צמחו אגדות על הופעתה באיספהאן שבפרס ובאי ג'רבה הסמוך לתוניסיה, שאף הובילו לבניית בתי כנסת המהללים את דמותה. בתי כנסת אלה נעשו במרוצת השנים אתרים של עלייה לרגל, שתפילות המוניות והילולות נערכות בהם. בספרו אבנים בחומה (הכהן תש"ל) מתייחס המחבר, רפאל חיים הכהן, יוצא פרס, לבית הכנסת המיוחד שנבנה באיספהאן על פתחה של מערה שממנה על פי המסורת היהודית המקומית עלתה סרח לגן עדן. אל המקום מגיעים עולי רגל יהודים לתפילה ולעריכת חגיגות והילולות מתוך אמונה גדולה בנסים הנערכים לבאי המקום.

נוכחותה של סרח בחיים הדתיים של יהודים רבים במשך הדורות והאמונה בחיי הנצח שלה, אם כראש היכל בגן עדן ואם כדמות שמתגלה בקהילות יהודיות ברחבי העולם, מעניקות חיי נצח גם לערכים המוסריים שהיא פעלה על פיהם ושאותם עיצבה. ערכים אלה – בכללם מניעת המלחמה, עשיית השלום וקידוש החיים – חושפים את האופן שבו ערכים אוניברסליים של עשיית טוב נכרכים עם המיקום החברתי של הנשים וכן עם עולם הרגש והעשייה היום-יומיים שלהן. כך שדווקא תהליכים של החלשה חברתית ומחסור בעוצמה, שהיו מנת חלקן של נשים רבות, מכילים באופן לכאורה פרדוקסלי זרעים של שינוי חברתי ופוטנציאל של כינון מציאות חברתית אחרת. מציאות זו אמורה להיטיב לא רק את חיי המוחלש עצמו, אלא גם לעצב סדר חברתי המושתת על ערכים מוסריים המקדשים חזון אוטופי של ביטול הפגיעה באחר וכן הכרה בזכותו לחיים שלווים, חופשיים וצודקים יותר.

ד"ר גלית סעדה-אופיר ז"ל

פעילה מזרחית-פמיניסטית. בוגרת קרן אייסף ותכנית העמיתים ב"ממזרח שמש – בית המדרש למנהיגות יהודית חברתית". חוקרת תרבות שעשייתה האקדמית התאפיינה בשילוב נדיר בין מצוינות אקדמית ומחקרית ובין מעורבות חברתית ופוליטית. מחקרה על צמיחת להקות הרוק בשדרות הוא ללא ספק המחקר החשוב ביותר על מוסיקה, מרחב ואתניות שנכתב בהקשר הישראלי. עבודת הדוקטור שלה, שכותרתה "האוניברסיטה העברית כזירת פעולה סטודנטיאלית" הוגשה בשנת 2007 באוניברסיטה העברית. בדצמבר 2008, לאחר חזרתה מפוסט-דוקטורט בטורונטו, נפטרה גלית שעות ספורות לאחר לידת תאומים.