מחאת חברתית ברוח חנוכה- נר דולק או להבה בוערת?

"זה או להקים וועד עובדים או לשרוף צמיגים מול הבית של שטייניץ. אני כבר אדם בוגר, איש משפחה ,עם שני תארים, מקצוע מכובד ותורם, אבל כל זה לא מספיק, אני לא סוגר את החודש. שלא תבינו לא נכון אני עובד קשה, קשה מאוד, בשתי עבודות במקביל, במסירות, עושה שעות נוספות ועדיין השכר שלי נמוך"

ביום חמישי האחרון (23/11/11) התאגדו עובדי ועובדות עמותת "אנוש" לוועד עובדים בהסתדרות. למהלך קדמה שנה של עבודה חשאית במיפוי וגיוס. מטרת ההתארגנות בעמותות "אנוש" הייתה ועדיין, לקדם את זכויות העובדים בעמותה ואת זכויותיהם של המשתקמים, בין שתיהן קשר הדוק וישיר.

הוועד בעמותת "אנוש" הוא הראשון מסוגו בתחום זה של בריאות הנפש וככזה, הקמתו היא היסטוריה וסימן לבאות עבור יתר העמותות והעובדים.

זכיתי ליזום את הקמת הוועד וללוות אותו מראשיתו.

לפני כחמש שנים אני והחברות שלי, כולנו עובדות סוציאליות, התחלנו לדבר על זכויות בעבודה וגילינו שגם בקרבנו יש עובדות קבלן, עובדות מנוצלות ללא זכויות. בהתחלה העיסוק בעצמנו הביך את חלקנו, שאלנו: האם זה סדר העדיפויות שלנו? בדיעבד אני חושבת שלא הבנו את גודל הבעיה, חשבנו שאנחנו "סופר וומן" עם כוחות על ושההעסקה הפוגענית לא תגיע אלינו. מנגנון הגנה ששמר על האמונה ש"אנחנו חזקות" ו"לנו זה לא יקרה".

מנקודת ההבנה לנקודת הפעולה לא עבר זמן רב. תהינו כיצד לפעול? איך ליצור שינוי משמעותי במציאות?

היום אני תוהה: האם להקים וועד זה מספיק? האם זה השינוי שייחלנו לו? חמש שנים אחרי, לאחר מאבק השכר של העובדות הסוציאליות בפברואר האחרון ולאחר חמש שנות עבודה אינטנסיביות, זהו זמן להרהורים ולחשבון נפש – איך עושים שינוי?

האם הדרך בה בחרנו להיאבק ולשנות היא הדרך הנכונה? האם היינו אמורות להבעיר צמיגים? לכנס חוגי בית? להצטרף להסתדרות? ואולי הכול יחד ? איך עושים שינוי ?

המחלוקת המפורסמת בין בית הלל לבית שמאי בעניין הדלקת נרות חנוכה עוסקת בשאלה הזו: מה לנרות חנוכה ולשינוי חברתי? פוחת והולך או מוסיף והולך?

איך מדליקים נרות: מתחילים עם חנוכיה מלאה, שמונה נרות וכל יום מורידים נר או מתחילים עם נר אחד קטן וכל יום מוסיפים נר עד שמגיעים לשמונה נרות ?

בית שמאי בוחר להדליק נרות בגישת "הולך ופוחת", כלומר קודם להדליק שמונה נרות ולהפחית. הפעולה שהנר עושה היא שריפה, הנר מכלה את הרע. בהתחלה מדליקים אש גדולה וכשהרע פוחת יש צורך בפחות נרות. לעומתם בית הלל נוקטים בגישת "מוסיף והולך", בכל יום נוסף נר, נוסף אור שמביא עימו טוב.

היום, לאחר חמש שנים, אנחנו עומדות עם הסכם שכר לעובדות העמותות שאינו ממומש עדיין .

אפשר להסתכל על התהליך שקרה, על הגדלת האור ולאמר, הסכם השכר לעובדות העמותה היה פריצת דרך בחוקי העבודה בישראל, אפשר להגיד שמימושו בחלק מהעמותות הוא כבר הישג אדיר ושעבודה קשה של איסוף עמותה ועוד עמותה, נר ועוד נר ,תוביל אותנו לאור מלא .

מאידך, יש רגעים שמתחשק לשבור את הכלים , אחרי חמש שנים לא נעשה שינוי מהותי בתנאי השכר, בממדדים אובייקטיבים המצב זהה ומתחשק להדליק שמונה נרות לכדי אש עצומה, להבעיר את הכל, לחולל שינוי רדיקלי ולהתחיל הכל מבראשית  .

מצד שני, לסכם תהליך בן חמש שנים דרך תלוש שכר, זה חוטא למציאות ומצמצם אותה. בחמשת השנים הללו חלו שינויים מהותיים בתפישה של העו"סיות את המקצוע, בתפישה של הציבור את העו"סיות, הכוח שלנו התחזק, הנרות מתווספים והולכים. אבל תודעה ותשתית זה יפה , אך איתה לא הולכים למכולת .

הדלקת שמונה נרות היא אופציה? האם מהפכה בהכרח תוביל אותנו להעסקה הוגנת? והאם יש בכוחנו להפיל את השיטה? ואולי בכלל שינוי מבפנים הוא הדרך? להיות מעורבות באיגוד? בהסתדרות? האם לנהל מו"מ ולהיות מודעת לזכויותייך הוא בבחינת הדלקת נר והגדלת האור ?

אנחנו חלוקות, לעיתים מדליקות שמונה נרות יחד ולעיתים מוסיפות בכל פעם נר אחד .

אין אור בלי אש, האש מדליקה את האור, האש מכלה את החסמים ומאפשרת להפיץ אור. התהליך הוא מעגלי – האש מכלה את הפסולת ותוך כדי, בעשייה אנחנו מדליקים את האור, מבעירים את האש הבאה וחוזר חלילה .

אנחנו כנראה מדליקות שתי חנוכיות בו זמנית, שתיהן על החלון מפרסמות יחד את הנס. החנוכיה האחת "הולכת ופוחתת", האש נראית למרחקים, מאיימת ומניעה לפעולה- מדליקה את נס המרד, את הכעס שמעורר לפעולה. אבל אש גם מכלה את החמצן …

ולכן החנוכיה השנייה- מגדילה טוב, מסייעת למי שראתה את האש או את האור לפעול : להקים וועד, לנהל מו"מ, להצטרף לאיגוד .צעד אחר צעד, טיפה ועוד טיפה.

מרביתנו לא יכולים לעמוד בחום הלהבות של האש, אבל בכל אחד יש פוטנציאל של אור קטן, לכן גם הלכה נפסקה לפי בית הלל.

אנחנו נחזיק בשתי החנוכיות יחד, נמעיט את החושך ונגדיל את האור .

אודליה כרמי, עו"ס, פעילה חברתית, מנחה "ממזרח שמש" בעבר ומנהלת הדרכה בקרן אייסף בהווה.