שפתיה נעות וקולה לא ישמע?!- אלי ברקת

לפני למעלה מעשור, בראשית המסע להחזרת עולם הפיוט לתרבות הישראלית, התכנסו עשרות סטודנטים, חילוניים, מסורתיים, ודתיים, להתנסות ראשונית בפיוט, בשבת אחת של בית הלל, בעין חרוד. להפתעתנו, אחד הפייטנים, שהגיע בלבוש חרדי מלא, ביקש שנשים לא תשרנה בזמן הסדנא שלו. התגובה שלנו כמארגנים הייתה, שכך דרכו של בית הלל בכל מקום, ששומעים גם אל קול הנערה באשר היא שרה, ואין מביישים אדם באשר הוא שם. הוא כשלעצמו, גם הופתע – הוא לא תיאר שהוזמן לשבת פיוט שמכילה גם צעירים בלי כיפות וגם צעירות בגופיות, אבל מכיוון שהסכים ובא, ומכיוון ש"כבוד הציבור" ו"גדול השלום", ו"שיהא שם שמיים מתאהב על ידך", נשאר, ורק ביקש שלא תשרנה בזמן הסדנא שלו.

התגובה של הסטודנטים הייתה בהרבה יותר מורכבת. היו סטודנטיות שהשתתקו: חלקן שתקו מתוך אמפטיה למצוקה שלו – כרב שנקלע למקום; חלקן שתקו מתוך כבוד לרב – וזה קורה לנו, בעיקר כשהלכה רופפת בידינו, ואין אנו יודעים מה אמת, ומה בדיון, ומה חומרא ומה ביזיון. היו סטודנטיות ששרו בקולן: חלקן שרו כי לא רצו לתת לרב לקלקל להם את המפגש עם הפיוט; חלקן שרו כי הכירו את המסר המרגש של הרב האי גאון בפיוטו הפותח את תפילת יום הכיפורים: "שמע קולי אשר ישמע בקולות." – שקולך נשמע רק כשהוא עטוף בשאר הקולות. היו ששאלו אותו על בתו הקטנה, שבאה איתו, והיא מפייטת בקולה הערב. והוא ענה בכאב, שצער גדול יהיה לו, כשתגדל וקולה ידום, שבנים אין לו, והיא כל-כך מוכשרת.

בין האורחות הייתה גם ראש החוג למגדר באחת האוניברסיטאות החשובות. היא ביקשה מהסטודנטיות, דווקא כן להגיע לסדנא שלו – ולשתוק, כדי לחוות את חווית ההשתקה. שתיקתה הרועמת של ראש החוג למגדר, התנפצה בסעודה שלישית, שם הטיחה ברב: מי שאומר "קול באישה ערווה" – הערווה היא בראשו ולא בקולה של האישה. ו"הוא פרש ובכה על שחשדוהו", והיא המשיכה בשלה, וגם יש לה על מי לסמוך, שכבר כתב הרב יוסף משאש בתשובתו שלא לחייב נשים בכיסוי ראש: "ואין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה אלפי נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם ליבו להן, והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר." (אוצר המכתבים, ג, אלף תתפד)

הדיון על שירת נשים במרחב הציבורי, עלה כעת מחדש בשל כמה צוערים דתיים בקורס קצינים, שעשו דין לעצמם, ופרשו מן הציבור, ו"יצאו בחוץ" בזמן שירת נשים בטקס מורשת קרב בניגוד לפקודת מפקדיהם. לטענתם, אמונתם אוסרת עליהם שמיעת שירת נשים, ולכן על למפקדיהם לשחרר אותם ממשימות הנוגדות את אמונתם. אך לא זו העמדה הנכונה של הדברים. הרי המסורת היהודית מספקת מספיק "טריקים" עוקפי התנגשויות המאפשרים להמשיך לשמור על אמונתם, וגם לעשות נחת רוח ליוצרם בלי לעשות רוח וצלצולים.

כמו שכתב הרב משה פיינשטיין בתשובתו להתיר נסיעה בתחבורה ציבורית מעורבת ש"הנה, מצד נגיעה ודחיפה בנשים, אין שום איסור, משום שאין זה דרך תאווה וחיבה. …אם יבוא לו הרהור, יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא 'אילת אהבים ויעלת חן' (אגרות משה, אבן העזר, ב, יד)

השאלה האמיתית שהם מעמידים לפתחנו האם זכותם לשמירה על אמונתם גוברת על זכותם של נשים להשתתף באופן מלא במרחב הציבורי המשותף. הרי הימנעותם ההצהרתית משירת נשים מקפלת בתוכה משוואה של השתלבות החרד"לים מול הדרה של נשים מהמרחב הציבורי. האם הרצון שלנו להכליל את הציבור הדתי, ההולך ומתחרד"ל, צריך לבוא על חשבון השתלבותן השוויונית של נשים? לשאלה זו התשובה מאוד ברורה – לא. אם זה המחיר, יתכבדו החרד"לים וישבו בביתם.

אלה שלהתחרד"לות של הציבור הדתי, אפקט של סיפוח זוחל בכל שטחי החיים שלנו. כבר הצביע על-כך יזהר הס: "אם רוצים לערוך אירוע ל"כלל הציבור", ואם חלק לא קטן מהציבור הדתי-לאומי רואה בשירת נשים דבר פסול, אז כדי לקיים אירוע המוני שימשוך ציבור מגוון – צריך שנשים לא יופיעו על הבמה. פשוט מאוד. כך מודרות אט אט נשים מהבמות הציבוריות שלנו."

"ועוד זה מדבר וזה בא", וכבר ניתנה הוראה בבתי קברות, שלא לאפשר לנשים לצעוד אחרי המת, עד לאחר תום הקבורה, רק כשיצאו הגברים, תבואנה הנשים – "ואני, אנא אני בא?!"

לכן לא די לנו בשיח הזכויות. הרי דה-יורה זכות הנשים גוברת, ודה-פקטו זכות החרד"לים גוברת. לכן צריך לדעת גם מה להשיב בלשון יהודית. מה עניין "קול באישה ערווה"? מה החיוב למי שמחויב?

תשובה חשובה השיבה חנה קהת בה הסבירה כי ההקשר בו נאמר "קול באישה ערווה" הוא "איסור שמתייחס לאופן ההסתכלות, כאשר הסתכלות מינית, היינו מבט חודר שמוגדר היום כ"מבט מחפיץ" המתייחס לאשה כאובייקט מיני, אסור …להתבונן כך אפילו באצבע של האשה." האיסור הוא על הגבר להביט באישה כאובייקט מיני או להקשיב לאישה כאובייקט מיני. שלא הקול בעצמו הוא ערווה, אלא ההרהור הוא הערווה. וכבר כתבנו: "והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי הוא מהרהר."

תשובה נוספת מעניינת היא תשובתו הקצרה של הרב יוסף משאש: "דע בני כי יש מבוכה גדולה בזה. …והעיקר בזה הוא כי דבר זה לדעת רוב הפוסקים הוא רק מדרבנן, ודווקא קול שיר, ודווקא אשת איש, וברדיו מותר אם אינו מכירה, ואם כבר מתה מותר אפילו במכירה, ועתה קשה להיזהר בזה, ומי שיוכל ליזהר תבוא עליו ברכה. (אוצר המכתבים, ג', אלף תתמז)

הרב משאש אומר לנו, ש"קול באישה" הוא לא נושא סגור – "כי יש מבוכה גדולה בזה", וגם הוא אינו אחד מאיסורי תורה, וגם הוא רק אזהרה מדרבנן וזה גם רק בתנאים מיוחדים – "ועתה קשה להיזהר בזה". מכאן שהקושיא חוזרת לצוערים ש"יצאו בחוץ" או לכל מי שנוהג כך בהפגנתיות.

האחת על מצווה שקיימנו ביוהרא. יוהרא היא כל מעשה חסידות או זהירות שאין הכלל נוהג בו, שאין לעשותו בגלוי אלא בצנעה. משמע, שמי שרוצה לשמור על צניעותו חייב להקפיד לעשות זאת בצנעה. מבלי שהציבור ישים לב, שכך הוא נוהג. בהמשך לביטוי "אתה לא מספיק גדול להצטנע." – אתה לא מספיק צדיק כדי להודיע לעולם שאתה נזהר בשירת נשים.

השנייה היא – אם כבר החלטת להקפיד ולהחמיר, ולהיכנס למסלול ישיר לצדיקות, למה דווקא ליפול על "שירת נשים". האם חסרים חומרות חשובות יותר. לא ראינו אותך יוצא בהפגנתיות משיחת מחלקה כשהמפקד דיבר לשון הרע. לשון הרע חמור ומזיק יותר משירת נשים. זה איסור תורה. לשון הרע שקול כנגד עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. אחד האומר ואחד השומע. אם כן למה דווקא שירת נשים?

מעבר לשאלות המגדריות, החשובות לנושא זה: ומה ראית דמך סמוק מדם חברך?! שקל יותר להיות חכם על חלשים וצדיק על חשבון נשים. חשוב להבין כי הדתיות של הדורות האחרונים משכה את היהדות מעיסוק בנושאי הליבה של היהדות, מה שאנו קוראים היום יהדות-חברתית, ליהדות של גבולות. – מי בפנים מי בחוץ. ומה שמייחד את ה"בפנים", הקוראים לעצמם "דתיים" או "חרדים", על סתם יהודים אלו שלוש מצוות עיקריות – שבת, כשרות, צניעות.

בדורות האחרונים דומה כי התורה כולה עומדת על שלושתם. (ומי שציוני, גם ארץ ישראל) לכן ההתחפרות של אנשי ה"בפנים" בעניין שירת הנשים, תפקידה לייחד אותם כקבוצה נבדלת, ולחזק את הגבולות המפרידים בינם לבין עם ישראל. ככל שהציבור הדתי, הולך ומתחרד"ל, כך גם הצורך שלו להגביה את החומות בינו לבין עם ישראל הולך וגובר. עם מגמה זו, אסור להסכים.

אסור לחלק את היהודים בין מי שמחזיק בתורה לבין מי שהיא נעדרת ממנו. אסור לצמצם את היהדות לשבת, כשרות, צניעות. אסור להסכים למציאות, בה שירת מרים מושתקת. אסור להסכים שקול רחל לא ישמע ברמה.