הסברים אימננטיים – צבי זהר

צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364

אין די [בתנאים סביבתיים] כדי להסביר מדוע נקטו חכמי המזרח התיכון את הגישות שתוארו בספר; העדר לחץ חיצוני אינו יכול להוות הסבר מספק להליכה בדרך פוזיטיווית זו או אחרת.

ברצוני לפנות עתה לעיון בתפיסות אימננטיות של ההלכה ושל התורה… אפשר שתפיסות אלו יש בהן כדי להאיר את עינינו באשר ליסודות פסיקותיהם של חכמי המזרח התיכון בדורות האחרונים… לשיטתם, גדלותה ונצחיותה של התורה מתגלית בפוטנציאל הטמון בה לממש את ערכיה הנעלים באופנים ההולמים את תנאי הזמן והמקום…חכמים אלה הם בעלי מחויבות דתית עמוקה, אולם הם מבחינים בין מחויבות לתורה ולקיום היהודי לבין מחויבות לגיבוש קונקרטי מסוים של ההלכה והמנהג.

לדעתי, המסורת התרבותית הקלאסית היהודית-ספרדית – המעמידה כאידיאל תרבותי את דמות היהודי המשלב את הכרת הספרות היהודית התורנית עם הכרת מיטב התרבות הכללית, והקורא את התורה לאור תובנות השאובות ממכלול הכרתו את המציאות – היא זו המאפשרת לחכמי הלכה להבחין בין רמות מחויבות שונות בהלכה. היינו, להבחין בין התורה הנצחית, שלה נתונה נאמנות נצחית ובלתי מעורערת, לבין פרשנויותיה וגיבושיה ההלכתיים ההיסטוריים. גם החובה כלפי פרשנויות וגיבושים אלו היא מלאה ובלתי מעורערת, אך רק בתנאי שההקשרים הרלוונטיים לא השתנו באופן ניכר. כאשר משתנים ההקשרים והנסיבות, אמורה התורה להתגלם בניסוחים חדשים ובפסיקות הלכתיות חדשות, המהווים את המימוש הראוי לתורה בהווה.

מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נרטיב אחר"

המסורתיות האשכנזית נתפרדה לחילוניות, לחרדיות ולרפורמה וקונסרבטיביות. מעברים אל הם ללא ספק פרשיות וציוני דרך בהתהוות העולם היהודי. השינויים שעברה המסורתיות של יוצאי ארצות האסלאם הם ממין שונה. לא רק הקונטקסט המוסלמי-ערבי ולא רק אופן הפגישה עם החיים המודרניים היו ממין שונה, אלא שאלה מתנהלים באווירה שונה לחלוטין. חלק מהותי מאווירה זו הם התוצרים של המסורתיות האשכנזית: המזרחי עומד מול החילון, האורתודוקסיה מול הרפורמה – מה שלא היה בהישג ידה של המסורתיות האשכנזית שייצרה אותם. עבור המסורתי המזרחי בישראל האווירה שונה עוד יותר, כן בעייתיות זו מתנהלת כאשר הוא במדינה ריבונית… הבדל זה גם רלוונטי למעבר מן המסורת הטרום-מודרנית של אבותיו למסורת המודרנית שלו היום.

יש להבחין, אפוא, בין שני סוגי מסורת. לראשון אפשר לקרוא המסורתיות הטרום-מודרנית, והיא המסורתיות שאפיינה את המזרחים במאות השנים שחיו בארצותיהם. המסורתיות השנייה אפשר לקרוא לה המסורתיות המודרנית (!). עד כמה שמדובר ביהודי המזרחי המסורתי של ימינו אין לראות במסורתיות זו שלב בהיסטוריה שלו אלא להיפך, יש לראות את עצם המסורתיות כמתפתחת ומשתנה עם הזמן ולפתח את מה שאפשר לקרוא לו ההיסטוריה של המסורתיות.

מאיר בוזגלו, "אי שם מעבר לקשת", בתוך: קשת של דעות – סדר יום מזרחי לחברה בישראל, ע. יוסי יונה, יונית נעמן, דוד מחלב, ספרי נובמבר, ישראל תשס"ז, עמ' 234-241.

רוב ספרי הבלע שכתבו פרופסורים בארץ כמו קרל פרנקנשטיין וראובן פוירשטיין, שלמרבה האירוניה היו הצדיקים בדורם, תקפו את ההורים המזרחים ולא את ילדיהם: הם רצו 'להציל' את הילדים מהוריהם המזרחים. בהדרגה קישרתי מהלך זה לחוסר הרצון של מוסדות המדינה להעלות את יהודי המזרח ארצה. הפשרה שהם הציעו ליוצאי המזרח היתה שבתמורה להעלאתם לישראל הם יסכימו לעבור חינוך מחדש וניתוק ממורשתם. על פי פשרה זו, ההורים נהפכו לפונדקאים בעל כורחם. לו רק היה הדבר אפשרי, מוסדות המדינה דאז היו מעלים מארצות המזרח רק עוברים שעיצוב זהותם וחינוכם היה נתון בסמכותם המלאה.

הנדסת האנוש של מנהיגי הציונות היא חלק בלתי-נפרד מהרעיון של שלילת הגלות ומהאידיאל של היהודי החדש , שבא להציע חלופה לאורח החיים הגלותי. מנהיגי הציונות ביקשו לאכוף אידיאל זה – שהעלה על נס את דמות היהודי כאדון לגורלו, עובד כפיים – על יהודי אירופה ואין לו קשר הכרחי ליהודי המזרח; אך אפשר שהדבר המרתק בגלגוליו של האידיאל – שהחל כפרוגרמה לשחרורם של יהודי אירופה מאורח חייהם הגלותי – נעוץ בכך שבסופו של דבר הוא סיפק את הלגיטימציה המרכזית להפעלת המדיניות של כור ההיתוך כלפי יהודי ארצות האסלאם.

במהלך חיפוש הדרך שלי אל עולם היהדות התוודעתי לתפקיד המכריע שיש לרעיון המסירה ולמרכזיות של ערך המשפחה ביהדות. הכרה זו מספקת לי הבנה אחרת לחלוטין – למשל: על אודות מדיניות ההפרדה של ילדים מהוריהם שהנהיגו מוסדות המדינה בשנות החמישים והשישים (ולדברי רבים חוזרת היום עם העלייה האתיופית). בכל המקרים הללו גבר האידיאל החברתי והלאומי על ערך המשפחה. מרד זה זר להשקפת עולמי.

ינאי עופרן, "ממודל אירופי למודל אמריקאי-ערבי", דעות 30

את ישראל ייסדו יהודים אירופאים. מודל היחסים שבין דתיות לחילוניות בשנות המדינה הראשונות היה המודל ששלט באירופה באותם ימים. הישראלי הפרוטוטיפי היה חילוני. הזרם המרכזי של החברה היה זר לדת ולדתיות. המיעוט הדתי חש דחוי, לא שייך, קצת נרדף. בוגרי החינוך הדתי שרצו להיות ישראלים או שאפו להתקבל לקבוצות המיוחסות של העלית הישראלית היו צריכים לחצות את הקווים ולהיהפך לחילונים. מול האיום הזה, ההנהגה הדתית אימצה את הרטוריקה המתבדלת והמתגוננת שעוצבה על ידי רבני אירופה האורתודוקסים כאשר החילון החל לדלדל את שורת המתפללים בבתי הכנסת במאה ה-19. כמו אצל האורתודוקסים באירופה, הגבהת החומות והעמקת הבידול מהזרם המרכזי, החילוני, הפכו לסימן ההיכר של החברה הדתית בישראל. כדרכם של מנצחים, הרוב החילוני המוצק היה נינוח ואדיש כלפי הדתיים. הוא הניח למיעוט הדתי מקום להתגדר בו. כך נולדו מגוון הסכמות שנודעו כ-"סטטוס קוו" וקיבלו את רוב הדרישות הסקטוריאליות של המחנה הדתי. עד שלהי שנות ה-70 הזהות החילונית של הישראלי הייתה ברורה ובלתי מעוררת. גם מי שלא היה אידיאולוג חילוני מסור ונטה למסורתיות זיהה את עצמו בדרך כלל עם הרוב החילוני (למשל בבחירת מערכת חינוך לילדיו). המגננה שבה היה נתון הציבור הדתי לא אפשרה לו לקלוט אל חיקו גווני ביניים. הצורך להבדל מישראל החילונית הכתיב דרישה לנאמנות מוחלטת. בישראל האירופאית, גם הדתיים העדיפו לספח את "המסורתיים" אל הרוב הלא דתי.

בשנים האחרונות החלה התמונה להשתנות. ישראל עוברת מהמודל האירופאי אל המודל האמריקאי או הערבי. סקרים ומחקרים מראים שאחוז החילונים או האתיאיסטיים בישראל אמנם אינו נמוך כמו בארה"ב אך הוא כבר איננו גבוה כמו במדינות מערב אירופה… ייתכן שזוהי השפעתם הגוברת של יוצאי מדינות ערב, שבהן מחנה הרוב הסלחני הוא דווקא המחנה הדתי, שמאפשר בשוליו קיום נינוח לציבור מסורתי גדול. ייתכן שזוהי השפעתה הגוברת של התרבות האמריקאית. במסלול ההכשרה של האליטות הישראלית – האקדמית, התקשורתית, העסקית – כלולה שהות של שנים אחדות בארה"ב וסביר להניח שלתקופה הזו יש השפעה על תמונת העולם מובילי הדעה בישראל. כך או כך, הדתיות נוטשת את מקומה בשוליים.

שלמה דשן, "הדתיות של יוצאי צפון אפריקה וארצות המזרח".

ככלל, יש דמיון רב בין דפוס ההשתתפות בבתי-כנסת של מזרחים בארץ לבין זה של יהודי אמריקה עד שנות השישים. כמו המזרחים בארץ, ליהודי אמריקה תשתית חברתית של הגירה קהילתית-משפחתית. תשתית זו התמידה וליכדה את קהילות בתי הכנסת של יהודי אמריקה במשך עשרות שנים, חרף כוחות הפירוק התרבותי והקהילתי להם היו חשופים. שינוי חד בתחום זה בא רק עם התמורות התרבותיות הכלל-אמריקאיות של סוף שנות השישים. לעומת זאת, האשכנזים הישראלים החילונים שונים הן מיהודי אמריקה והן מהמזרחים בארץ, כי ביסודם הם צאצאים לעולים שהגיעו ארצה כנערים חלוצים מנותקים ממשפחותיהם, או כשרידים למשפחות וקהילות הרוסות. בדרך כלל הם גם נשאו אידיאולוגיות חדשניות וחילוניות, שפעלו במפורש נגד המסורת והרציפות הקהילתית.