מה בין רשב"י, מרתין לותר קינג ומלקולם אקס?
לצד איסוף קרשים, מדורות ענק ותפוחי אדמה בנייר כסף נהוג בל"ג בעומר לחגוג את ההילולה לרשב"י . הילולה זו התקיימה ברוב קהילות ארצות האסלאם בצורות שונות. בסמיכות להילולתו, ננסה לבחון את דמותו של ר' שמעון בר יוחאי כמנהיג: מנהיג רדיקל ואידיאליסט ללא פשרות או מנהיג גמיש המתפשר מול "גזרת" המציאות? מרתין לותר קינג או מלקולם אקס? בכל מאבק חברתי נשאלת השאלה מהי הדרך הנכונה למחאה: לפעול בדרכי שלום סטייל מהטמה גאנדי או "להפוך שולחנות"? וברוח ל"ג בעומר: להדליק נר או להבעיר צמיגים? מתי להיות צודק ומתי להיות חכם? איך מגשרים על הפער בין החזון למציאות?
הרקע לסיפורו של ר' שמעון בר יוחאי (תלמוד בבלי, מסכת שבת) הוא 'גזרות השְמָד' שהטיל השלטון הרומי על היהודים במטרה לגזור כליה על היהדות. הסיפור נפתח בשיחה פוליטית שגרתית על כוס קפה בין רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון. רבי יהודה משבח את השלטון הרומי, רבי יוסי שותק, ואילו רבי שמעון מגנה אותם במילים חריפות. אלא שלאותה שיחה מצוטט משולחן צדדי ר' יהודה בן גרים המלשין עליהם לשלטונות: רבי יהודה ששיבח- זוכה כמובן לקידום ואילו רבי שמעון שגינה נאלץ לשלם מחיר כבד: הוא מסתתר במערה מפני רדיפת השלטון.
רשב"י ובנו מסתגרים מאונס במערה במשך שתים-עשרה שנים, מתקיימים מחרובים ומים. כל עולמם הוא עולם של תפילה ולימוד תורה – עולם אידיאליסטי וטהור. לאחר שתים-עשרה שנה הם יוצאים מהמערה ופוגשים את המציאות היומיומית: אנשים החורשים וזורעים וחיים מציאות שגרתית של עולם החומר. כמו פעיל חברתי העסוק בתיקון עוולות העולם ונוחת היישר אל בתי הקפה והמציאות הנינוחה בשדרות רוטשילד בתל אביב, ר' שמעון ובנו מזועזעים: מה בין זה לבין האמת הנשגבת שנתגלתה לענייהם במשך 12 שנותם במערה?, " מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!" המפגש מסתיים בחורבן: "כל מקום שנותנין עיניהן-מיד נשרף" . רשב"י ובנו הבזים לעיסוק בחיי החומר, מביטים על העולם בעיניים ביקורתיות, יתכן ובצדק ומציבים אידיאל שהעולם אינו יכול לעמוד בו. בת קול שיוצאת מן השמים שולחת אותם מהר שוב אל המערה: "להחריב את עולמי יצאתם?!" בר יוחאי ובנו גולים חזרה למערה, כיוון שהעולם אינו מסוגל לעמוד באמות המידה הגבוהות שהציבו.
בצאתו מן המערה בפעם השנייה, מוצא רבי שמעון דרך להשתלב בעולם מבלי להחריבו, בכך שהוא אינו דורש עוד מסביבתו לעמוד באידיאל שהציב, אלא מייעד את לימוד התורה לו ולבנו בלבד. הוא לא מתפשר על האידיאל אך מצמצם את ציפייתו שהעולם כולו ינהג על פי האידיאלים שהוא מציב, ועל כן אומר לבנו: "די לעולם אני ואתה". נראה שרבי שמעון מרכך את עמדתו ההתחלתית אך עם זאת הוא אינו מוותר על האמת הפנימית אלא מתפשר עם המציאות.
פגישה של ר' שמעון ובנו עם זקן הרץ לביתו עם שני הדסים בערב שבת, בין השמשות – התפר שבין עולם החול לעולם הקודש. מאפשר להם מפגש מסוג אחר עם סביבתם- כעת הם מסוגלים לראות לא רק את העיסוק של העולם בחיי החומר, אלא גם את הזיקה של חיי החומר עם חיי הרוח. העולם אינו שחור- לבן: אמנם הזקן עוסק בחיי שעה, אך עם זאת, הוא עסוק בחיי הרוח וגם עולם הקודש משמעותי בעבורו. לפתע מבין בר יוחאי כי לא ניתן להתבונן על העולם מעמדה דיכוטומית טהרנית, שבה יש אנשים החיים חיי תורה בלבד וישנם החיים חיי שעה בלבד, אלא ניתן לשלב בין העולמות.
רבי שמעון חוזר לקהילה ונראה כי הוא לומד לראות באור חיובי את השינויים שחלו בה. נראה כי אם בתחילת דרכו הוא מותח ביקורת נחרצת על מעשי הרומאים, כעת הוא פונה לעשייה ותיקון.
נראה כמו המנהיג הרדיקל, זה שהיה מוכן לשלם מחיר כבד עבור דעותיו ללא חשש מן הממסד, התיישר, התעצב, התגמש והפך למנהיג שקל לממסד "לעכל".
אך סוף הסיפור משאיר סימני שאלה באשר לדמותו של רשב"י: מפגשו עם זקן הלועג לו ועם יהודה בן גרים, אותו אחד שהלשין עליו לשלטון מסתיים במוות ולא סתם מוות: "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות". סייומו של הסיפור מותיר בנו שאלות בלתי פתורות: לכאורה היה נראה כי רשב"י אכן עבר שינוי של ממש, וכי הסיפור מתאר תהליך של השתנות והתמתנות, או אולי נשאר הנושא את דגל הצדק והאמת ללא פשרות, כזה שמבטו "שורף"? או אולי השינוי שעבר הוא חלקי בלבד, כטבעם של שינויים? ההבנה של סוף הסיפור נתונה לפרשנויות השונות של הקוראים.
בספרו 'המאבק המזרחי בישראל' מנתח דר' סמי שלום שטרית את יחסי הגומלין בין קבוצות רדיקליות לשינוי חברתי, לבין קבוצות מתונות יותר. מחקרים שנעשו בארצות הברית על תנועות לשוויון זכויות לשחורים, בחנו כיצד השפיע המחנה הרדיקלי, המזוהה עם מלקולם אקס, על המחנה המתון יותר, המזוהה עם מרטין לותר קינג. לפי מודל זה, פעולותיהם של הרדיקליים והמתונים אינן מנותקות זו מזו: המחנה הרדיקלי מכשיר את הקרקע למחנה המתון, על מנת שיוכל לנהל משא ומתן עם הממסד. הרדיקליים מתוארים כמי ש"מנענעים את העץ", ואילו המתונים הם ש"אוספים את הפירות".
דבריו של סמי שלום שטרית יכולים להאיר את דמותו של רשב"י באור חדש: אמנם, אנשים המחזיקים בעמדות אידיאליסטיות קיצוניות יכולים לשרוף בכוח האמת שלהם את המציאות; אולם יש להם מקום וחשיבות בהנעת תהליכים חברתיים.
ייתכן גם שרשב"י מסמל קול החבוי בכל אחד ואחת מאתנו – עמדות לגבי מהי האמת ומהי הדרך האידיאלית להגשמתה. רשב"י עבר התנסות מכוננת במערה, הוא הגיע לידע הנסתר מאחרים. בצאתו מן המערה הוא אדם אחר, והמציאות קשה עליו. מה קורה לנו כשאנחנו מגיעים למודעות חדשה, במפגש עם אנשים שלדעתנו אינם יודעים ואינם מודעים? אחרי שהשגנו ידע משמעותי, האם אנחנו נעשים פחות סובלניים לאלה החסרים אותו? איזו מנהיגות אנחנו בונים מתוך הידיעה החדשה שלנו? זו השאלה שהסיפור על רשב"י במערה מציב לפתחו של כל אחד מאתנו.