המסורתי נמנע מדיכוטומיות [של כן או לא מאמין בנסים, כן דתי לא דתי] ומעמדות נחרצות בעניינים אלו.
הזהות המסורתית קשה להגדרה וזה אחד ממאפייניה.
שאלת תוכן האמונה אולי רלבנטית יותר למחזיקים בעמדות הקיצוניות, אך אינן בגדר בעיה בעבור המסורתי.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
לכאורה אין מקום לעמדה מסורתית כלפי החיים. אנו אומרים שהאדם הוא או דתי או לא דתי. אם הוא דתי הוא לא מסורתי; אם הוא לא דתי הוא חילוני וגם אז הוא לא מסורתי. ואכן, לכאורה יש היגיון באמירה הזאת: האדם מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב או אינו מאמין; אם הוא מאמין הוא דתי, ואם אינו מאמין – הוא חילוני. ניסיון תמים להימנע מדיכוטומיה זו על ידי הצבעה על עמדות מטפיזיות לחיים, המכירות באל העומד ביסוד העולם אך לא באל שהתגלה, אינן יכולות לסייע למסורתי בנקודה זו. זאת משום שהמסורתי אינו אומר 'אני מאמין באל במובן אחד שלו אך לא מאמין בו במובן אחר'. יתרה מזאת, אם יישאל, הוא עשוי למצוא את עצמו משיב תשובה דומה לתשובתו של החרדי, ואולי אפילו תשובה דומה לתשובתו של החילוני.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
המסורתי מוותר על האפשרות להגדיר את עצמו בהצהרה על תיאוריה שהוא נאמן לה. הוא לא רואה כל ערך בחשיפה של תיאוריה כזאת. ולא משום שאין הוא עשוי להתייסר בבעיות אמונה או להיקלע למשבר ערכים; אלא מפני שהחיים שלו נעים בדרך אחרת מחייהם של חבריו, הרואים בהגדרה עקבית של עמדתם אידיאל שאין להימנע ממנו.
מאיר בוזגלו, "אידיאולוגיות חינוכיות: נקודות המבט המזרחיות"
המסורתי רואה את עצמו נאמן לעולם של הוריו. הוא דוחה את הרעיון של כינון עצמי, שהורישה המחשבה הקרטזית לעולם המערבי. לא הכל פתוח לביקורת, ואין הוא מתחיל כלוח חלק שמכונן את עצמו מתוך עצמו. המסורתי רואה את עצמו מסור לעולם של הוריו ומוריו, הוא מקבל מהוריו ומעביר הלאה למשפחתו ותלמידיו. בכך, אין הוא בהכרח מוותר על הרציונאליות, שכן, אין זה הכרחי לקבל את הרעיון שיותר ביקורתי הוא יותר רציונאלי. שכן, גם הביקורת טעונה ביקורת. ואולם, המסורתי אינו יכול להכחיש שהוא מוותר משהו על היותו יצור אוטונומי. כדאי אבל להעיר כי המסורתי אינו מסורתי בגלל שהחינוך שלו גרם לו להיות משועבד לעולם של הוריו, אלא הוא בחר לתת לחינוך שלו מקום של כבוד בחייו.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
הויכוח בין החילוני לבין המאמין אינו ויכוח בין דתי המאמין ש-P (ומקבל עליו את מה שנקבע בו), לבין חילוני שאינו מאמין ש-P. תפיסת העמדות בצורה כזאת מובילה להעמדה דיכוטומית. בקריאה נבונה יותר של מחנות היהודים אנו מגלים את המסורתיים, שלא נוח להכניסם למיטת סדום זו. אצלם בולטת הנאמנות על חשבון האמונה במה שעשוי להיראות כדיווחי ההורים. ואכן, בתיאור זה הדתי יכול לדבר על עצמו כנאמן יותר או כנאמן פחות, וגם החילוני עשוי למצוא את עצמו מתווכח על פירוש הנאמנות הזאת. אם כך, קיים רצף בין החילוני ובין הדתי ולא הפרדה.
מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נרטיב אחר"
המסורתיות היא הנורמטיביות של עולם הערכים של הוריי. נורמטיביות זו אינה פשוטה, ומה שכרוך בה ראוי למחקר פנומנולוגי שאינני יכול להידרש אליו כאן בשלמותו. ראשית אין היא חזרה לעבר ואין היא חיקויו של עבר זה, אלא היא עמדה שרואה את שאלת מחויבותי אל העולם של הוריי כשאלה שיש להידרש אליה. וכי יתרה מזו, מה שנראה להוריי כבעל חשיבות ובעל ערך הוא מטעם זה בלבד, ובשווי הסיבה, חשוב בעיניי יותר מאשר רעיון מתחרה אחר… נשמתה של המסורת היהודית היא בשילוב בין "והגדת לבנך" מצד ההורים ו"כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
באומרי כי היהדות מבוססת על הנאמנות לעולמם של הורי, ועל החינוך שקיבלתי אין כוונתי לומר שזה הנימוק היחיד לכך שאני מקבל עלי להמשיך הלאה את שרשרת היהדות. אין ספק שלכבוד להורים יש כאן מקום חשוב, אבל רגש זה אינו הטעם היחיד לאמונה. ההדגשה של הנאמנות להורים ולזהות חשובה כאשר אדם מבסס את היהדות על האמונה שלו בקיומו של מעמד הר סיני, אך נאמנות זו אינה פועלת בחלל ריק.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
לא נעלם ממני כי יש בכתבי היהדות דברים שקשה לקבל. מי שרגיש לזכויות הנשים ימצא בהם צרימות קשות. היחס לגוי עשוי להרחיק יהודים מהמסורת, ופירושים שניתנו להיות ישראל העם הנבחר הגובלים בגזענות מקשים גם הם על החפצים להשתייך אליה. יפסוק כל אדם כאשר יפסוק – יאמר שהיהדות היא גזענות, יאמר שהדברים אלוהיים ואין לנו זכות לשפוט אותם לפי מוסר האדם, או יאמר כשם שאני אומר, שלמסורת ישראל יש אמצעים לתקן את עצמה. אם התיקון בא מן האמונה הפנימית והעמוקה באמת, הוא לא רק אפשרי אלא הכרחי.
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה"
… בסופו של דבר אנו נאמנים לאוסף מלים שירשנו מאבותינו, ולא לטענות מסוימות. באמצנו את המילים איננו חייבים להחזיק בדעה שתכליתן היא העברת טענות אמתיות או שקריות בלבד. ייתכן שתחילה כך היה: האמנו בתום-לב בכל סיפור וסיפור שסיפרו לנו אבותינו. אבל מרחב הפירוש של דבריהם, שנקבע דרך אופייה של הנאמנות שלנו אליהם, עשוי להוביל אותנו לפרש את דבריהם כפסוקים המלמדים אותנו את דרכי ההנהגה האלוהית ואת הרצון האלוהי, ולא אירועים קונטינגנטיים אלו או אחרים.
שמעון אזולאי, אתר "קולות"
יום הכיפורים הוא יום אשר מבטא את שיאה של נוכחות המרחב הערכי היהודי-דתי, תהא מידת האמת המסתתרת מאחריו אשר תהא. התיאור "יום נורא", על כל ההשתמעויות שלו, הולם אותו להפליא.
אך יש ביום זה רבדים החורגים ממשמעותו הדתית – זהו יום אשר מהווה מבחן עליון למידת ה"רגישות המטאפיסית" של האדם, במקרה זה היהודי אשר אנו מכנים אותו "מסורתי". ביום הכיפורים מתגלה המרחב הערכי הדתי באור חדש, השונה מן הדיכוטומיה הקלאסית של חילוני-דתי. מיהו "מסורתי" זה?