מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
השאלה המעניינת ביותר בעבור המסורתי היא מהם גבולות הנאמנות. נניח שאדם מחליט לבטא במעשיו כבוד לעולמם של הוריו: היכן הגבול? האם הוא מקבל את כל מה שאמרו לו הוריו? אם כן, האם הוא אדם טוב יותר בעיני עצמו?
שלומית לוי, חנה לוינסון, אליהוא כ"ץ, יהודים ישראלים: דיוקן. אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000 – ממצאים עיקריים מתוך מחקר עומק שנערך על ידי מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עבור קרן אבי חי, פברואר 2002
ביסודו של דבר, ניכרת אצל היהודים בישראל מחויבות לשני קטבים ערכיים: שמירת המסורת, מחד, ושמירה על חופש הבחירה האישי, מאידך. […] הרוב הגדול של הישראלים מנסים לשלב בין השניים.
דפוסי חייהם, ערכיהם ותפישת הזהות של רוב היהודים-הישראלים משקפים שלל ניסיונות לשמור על הזיקה למסורת היהודית, מחד, ועל חופש בחירה מירבי, מאידך. אי-לכך, קיים מעין קונצנזוס יהודי-ישראלי נרחב למדי, המבטא מחויבות לזהות היהודית, לתרבות היהודית ולהמשך החיים היהודיים, בלי לקבל את ההלכה כמערכת ציוויים מחייבת ובלי להשלים עם כל מה שנתפש ככפייה דתית.
ונטורה רפאל ופיליפוב מיכאל, סקר מרכז גוטמן 2008, המכון הישראלי לדמוקרטיה
סקר מכון גוטמן
על פי ממצאי סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 (נערך במחצית השנייה של חודש ינואר) 51% מהישראלים היהודים רואים בעצמם חילונים, ו-19% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים (ראו תרשים 1). על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007, שם מידת הדתיות של הציבור הישראלי היהודי נמדדת לפי חמש קטגוריות, 7% מהציבור הישראלי היהודי מגדירים את עצמם 'חרדים', 10% 'דתיים', 14% 'מסורתיים דתיים', 25% 'מסורתיים לא דתיים', ו-44% 'לא דתיים / חילונים' (ראו תרשים 2).
מאיר בוזגלו, "מזרחיות, מסורת, כור היתוך: לקראת נראטיב אחר"
המסורתיות האשכנזית נתפרדה לחילוניות, לחרדיות ולרפורמה וקונסרבטיביות. מעברים אל הם ללא ספק פרשיות וציוני דרך בהתהוות העולם היהודי. השינויים שעברה המסורתיות של יוצאי ארצות האסלאם הם ממין שונה. לא רק הקונטקסט המוסלמי-ערבי ולא רק אופן הפגישה עם החיים המודרניים היו ממין שונה, אלא שאלה מתנהלים באווירה שונה לחלוטין. חלק מהותי מאווירה זו הם התוצרים של המסורתיות האשכנזית: המזרחי עומד מול החילון, האורתודוקסיה מול הרפורמה – מה שלא היה בהישג ידה של המסורתיות האשכנזית שייצרה אותם. עבור המסורתי המזרחי בישראל האווירה שונה עוד יותר, כן בעייתיות זו מתנהלת כאשר הוא במדינה ריבונית… הבדל זה גם רלוונטי למעבר מן המסורת הטרום-מודרנית של אבותיו למסורת המודרנית שלו היום.
מאיר בוזגלו, "המסורתי", בתוך: אוהד נחתומי (ע.), רב-תרבותיות במבחן הישראליות, הוצ' מאגנס, ירושלים תשס"ג, עמ' 153-162.
לכאורה אין מקום לעמדה מסורתית כלפי החיים. אנו אומרים שהאדם הוא או דתי או לא דתי. אם הוא דתי הוא לא מסורתי; אם הוא לא דתי הוא חילוני וגם אז הוא לא מסורתי. ואכן, לכאורה יש היגיון באמירה הזאת: האדם מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב או אינו מאמין; אם הוא מאמין הוא דתי, ואם אינו מאמין – הוא חילוני. ניסיון תמים להימנע מדיכוטומיה זו על ידי הצבעה על עמדות מטפיזיות לחיים, המכירות באל העומד ביסוד העולם אך לא באל שהתגלה, אינן יכולות לסייע למסורתי בנקודה זו. זאת משום שהמסורתי אינו אומר 'אני מאמין באל במובן אחד שלו אך לא מאמין בו במובן אחר'. יתרה מזאת, אם יישאל, הוא עשוי למצוא את עצמו משיב תשובה דומה לתשובתו של החרדי, ואולי אפילו תשובה דומה לתשובתו של החילוני.
יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: "מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל"
אנו נבקש להציע כאן את האפשרות, שהמסורתיות אינה קורבן של המודרניזציה או תהליך המעכב אותה, כי אם תופעה מודרנית, קרי: ביטוי של התמודדות עם המודרנה. זוהי התמודדות חלופית לאלו הדומיננטיות – הדחייה או ההתאמה (="אקומודציה"). ככזו, ייתכן ויהיה זה נכון יותר לראות את המסורתיות כביטוי נוסף לנוכחותן של "ריבוי מודרניות" ( Multiple Modernities ) – אותה גישה הנולדת מחוסר הנחת שבשיח המודרניזציה, ומדגישה במקומו את קיומם הבו-זמני של מודלים מגוונים של מודרניות, המתקיימים זה לצד זה תוך השפעה הדדית. ה"מודרניזציה" נתפסת בהקשר זה כאחד הביטויים – זה המערבי, שזכה לדומיננטיות – של אותן מודרניות המסורתיות, כפי שאנו נתארה כאן, אינה פרה-מודרנית כלל וכלל. המסורתי הינו מודרני לגמרי במובן זה שהוא מודע למסורתיות שלו. הוא מכיר את החלופות היכרות אינטימית למדי, הוא מודע לביקורת שמותחות חלופות זהותיות אלו על התנהגותו שלו, והוא בוחר (באופן מודע, כפי שהעידו רבים ממרואייננו) בזהות המסורתית, תוך התמודדות עם מערכת צולבת של לחצים הנובעת מבחירה זו. כתוצאה מכך, ישנה שני הבדלים חשובים המבחינים בין המסורתיים בישראל של ימינו, בהם אנחנו דנים כאן, לבין המסורתי ה"קלאסי". ראשית, ההכרה שמה שהינו טבעי עבורו/עבורה עשוי להיות לא-טבעי עבור אחרים. שנית, קבלתה של "עבודת הטקסט" כביטוי הנכון והמדויק של קיום המצוות הדתיות. כך, המסורתי אינו דוחה את "עבודת הטקסט", כי אם בוחר אילו מצוות לקיים ואלו לא לקיים. בחירה זו מושפעת מאוד על ידי המסורת שלתוכה חוּבְרַת המסורתי.
יעקב ידגר וישעיהו (צ'ארלס) ליבמן: מעבר לדיכוטומיה "דתי-חילוני": המסורתיים בישראל
אנחנו מבינים את המונח "מסורתיות" כמתייחס לאורח חיים המתנהל, לפחות בחלקו, בהתאם למסורת, כלומר, התנהגות הנלמדת מהסביבה הקרובה, בייחוד המשפחה המורחבת. זוהי התנהגות דתית, משום שחלקים רבים ממנה מתייחסים לנושאים בעלי עניין דתי. אחת הדרכים היותר יעילות להבנתו של המונח "מסורתיות" הוא באמצעות הנגדתו לתמונת-המראה שלו, "עבודת הטקסט" ( scripturalism ). […] אצל המסורתיים, המנהג הוא שמכתיב את ההתנהגות הדתית; אצל "עובדי הטקסט" (=ה"סקריפטורליסטים"), ההתנהגות הדתית הינה פעולה מודעת לעצמה, העומדת בבחינה עצמית מתמדת. בקרב המסורתיים, החיים הדתיים נשלטים על ידי ההרגל ועל ידי מה ש"נראה נכון"; אצל "עובדי הטקסט" החיים הדתיים נשלטים על ידי חוקים. הסמכות בעולמם של המסורתיים מושרשת במנהגים ובבית, בתרבות – היא מועברת באופן מימטי; הסמכות בעולמם של "עובדי הטקסט", לעומת זאת, מושרשת בטקסטים, כפי שמפרשים אותם חכמי הדת (קרי, במקרה היהודי, תלמידי החכמים) וראשי מוסדות החינוך הדתיים הגבוהים (במקרה היהודי אלו הם, כמובן, ראשי הישיבות). בעולמה של הדת המסורתית ובעולמם של המסורתיים, ההבחנה בין ההמונים לאליטה היא קבועה וקשיחה; בעולמה של דת "עבודת הטקסט", על כולם לשאוף להיות מה שוובר כינה "וירטואוזים דתיים".
משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח"
… אצל היהודים [בארצות האסלאם] לא היו הזיקות המשפחתיות והקהילתיות מרכיב משני בלבד לזהותם הדתית. להפך, גורם זה, שמקורו בתכונות החברה המארחת, הגביר את חשיבות השיוך המשפחתי והקהילתי במרכיבי הזהות האישית…
יהודה מאימראן
תיאור החברה היהודית בישראל כחברה דיכוטומית המחולקת באופן קוטבי לדתיים וחילוניים, אינו משקף נכונה את המציאות. תיאור נכון יותר הוא של חברה המורכבת מזהויות יהודיות שונות היוצרות רצף ביחסם אל המסורת היהודית. רובם הגדול של היהודים, לא נמצא בקצוות אלא במרכז והם רואים באופן חיובי קשר משמעותי אל המסורת היהודית. אחת האוכלוסיות החשובות, הממחישה רצף זה, היא האוכלוסייה המסורתית. כ- 35% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כמסורתיים. זוהי קבוצה הלוקחת חלק הן בעולם הדתי והן בעולם החילוני, המהווה רקמה מחברת בין הקצוות ונמצאת בשיח עם תמונת העולם האידיאולוגית של שני הקצוות. במידה רבה היא מהווה את המרכז של הרצף הזה וממחישה בעצם קיומה את הרב גוניות של הזהויות בחברה היהודית.
משה שוקד, "חיי הדת בעולמם של יוצאי המזרח", בתוך מחצית האומה – עיונים בתרבות ובמעמד של יוצאי המזרח בישראל, ע. שלמה דשן, אוניברסיטת בר-אילן, ישראל, תשמ"ו, עמ' 107-130
בשנים הראשונות לאחר עלייתם של יהודי המזרח ארצה רווחה הדעה כי יהודים אלה אמנם דתיים, אך דתיות זו נתפסה כחלק ממכלול תכונות של תרבות מסורתית, שלא זכתה להערכה רבה בחברה הותיקה, החילונית והאורתודוקסית כאחת. בשנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 התמקדו הסוציולוגים במיוחד בתיאוריות המודרניזציה שבדקו תהליכי שינוי חברתיים ותרבותיים, ואף ניסו לזרזם, אך לא גילו עניין בחקר הדת, וספק אם השתתפו אי פעם בתפילה בבית כנסת של עדות המזרח. הם ראו בפעילות שהתקיימה בבית-הכנסת נושא בתחום הפולקלור, שאינו בעל עניין סוציולוגי מרכזי. ואולם, מאז שנות ה-60 גדלה ההתעניינות בחיי הדת של עולי המזרח.
צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364
הסבר אחד, העשוי לסייע בהבנת ההבדלים בין חכמי האורתודוקסיה האירופית לבין חכמי המזרח התיכון, קשור לשוני שבין אירופה לבין חלקים ניכרים מן המזרח התיכון בכל הקשור לקצב המודרניזציה ולבהירות מגמתה. באירופה היה תהליך המודרניזציה הדרגתי, ממושך ומפותל… נראה שעד למהפכה זאת [המהפכה הצרפתית] לא הסיקה ההנהגה הרבנית באירופה שהרבנים וקהילותיהם מצויים בתוככי תמורה היסטורית כיוונית ומכרעת, המשנה באופן מהותי את מעמדה של ההלכה בחיי הציבור היהודי… בעשור הראשון של המאה ה-19 כבר החלה מתגבשת האסכולה האורתודוקסית, אשר מכוח ההיגיון הפנימי שבמאבקה ברפורמה ("החדש אסור מן התורה") הייתה מנועה מתגובה הלכתית גמישה למציאות החדשה.
צבי זהר, "חירות על הלוחות", בתוך האירו פני המזרח – הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ישראל תשס"א, עמ' 353-364
אין די [בתנאים סביבתיים] כדי להסביר מדוע נקטו חכמי המזרח התיכון את הגישות שתוארו בספר; העדר לחץ חיצוני אינו יכול להוות הסבר מספק להליכה בדרך פוזיטיווית זו או אחרת.
ברצוני לפנות עתה לעיון בתפיסות אימננטיות של ההלכה ושל התורה… אפשר שתפיסות אלו יש בהן כדי להאיר את עינינו באשר ליסודות פסיקותיהם של חכמי המזרח התיכון בדורות האחרונים… לשיטתם, גדלותה ונצחיותה של התורה מתגלית בפוטנציאל הטמון בה לממש את ערכיה הנעלים באופנים ההולמים את תנאי הזמן והמקום…חכמים אלה הם בעלי מחויבות דתית עמוקה, אולם הם מבחינים בין מחויבות לתורה ולקיום היהודי לבין מחויבות לגיבוש קונקרטי מסוים של ההלכה והמנהג.
